Skip to content

על מה אנחנו מדברים? דניאלה ספקטור – "כל הדברים היפים באמת" (2014)

קשה להתייחס לאלבום חדש של דניאלה ספקטור מבלי להשוות את סיכוייו להצליח ביחס להצלחה שלה זכה האלבום הראשון. בדומה למקרה של עלמה זהר, ההצלחה המסחררת של האלבום הראשון עלולה להקשות על המשך הדרך כשהציפייה היא לנפק עוד להיטים בסדר הגודל ההוא. אבל האמת היא שהסתכלות כזו אינה הוגנת שכן אין נוסחא לייצור להיטים, וגם אם יש כזו, האם אנו מעוניינים להקשיב לאמנות שכל תכליתה הוא בייצור הלהיט הבא? האם יש ערך ממשי בשיר שנוצר רק במטרה לחרוך את גלי האתר?

ובכן, שוב כמו במקרה של עלמה זהר, גם באלבום החדש של דניאלה ספקטור אין להיטים פוטנציאלים, ואולי זה נעשה אפילו במודע. כן יש בו שירים טובים שדורשים הקשבה, סבלנות והתעמקות בשביל לגלות את יופיים, כי הרי "כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב" אם לצטט מתוך שיר הנושא.

להמשך קריאה…

כמה מחשבות על בחירת "ילד של אבא" לשיר השנה (ולעומתו "ילדה כמוך" של אריאל הורוביץ)

בראש השנה האחרון נבחר שירו של מוקי, "ילד של אבא", לשיר השנה במצעד של גלגל"צ. מוקי נבחר גם לזמר השנה, וניתן בהחלט לומר שזו היתה השנה שלו. האלבום התקבל בהתלהבות, השירים נטחנו ברדיו, ההופעות בזאפה ביותר מ-100 שקלים הכרטיס מלאות (ככל הידוע לי, לא הייתי באחת), וכן, גם השתתפות כשופט ב"כוכב נולד" (או איך שלא קוראים לתוכנית היום) שמן הסתם אחראית יותר מהכל להצלחה שלו השנה. אך האם "ילד של אבא" ראוי לבחירה הזו?

למען הסר ספק, אינני נמנה על חובביו הגדולים של מוקי, אם כי חשוב לציין שבהשוואה לשאר המוזיקה המושמעת בגלגל"צ, מוקי הוא באופן יחסי הרע במיעוטו. פה ושם בעבר גם היו לו כמה שירים נחמדים, ובאופן כללי, עד האלבום הנ"ל, אפשר היה להגיד שהוא "בסדר".

להמשך קריאה…

זה בטח לא נכון – רפי פרסקי בהופעה, אוזן בר, 13/9/14

לפני כשנתיים, באחת הרשומות הראשונות בבלוג, גוללתי בקצרה את סיפור ההיכרות שלי עם המוזיקה של רפי פרסקי. פרסקי הפך להיות אחד מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר, ומאז המשכתי להתקדם בדיסקוגרפיה שלו לאט, לוקח את הזמן לעכל טוב-טוב כל אלבום, שלא יגמרו לי, מתוך ידיעה שיש בסך הכל ארבעה וספק גדול אם יהיו עוד. את אותו הפוסט חתמתי בתקווה לראות מתישהו את פרסקי בהופעה.

לפרסקי יש נטייה לחזור לסצנה אחת לכמה שנים, כאילו לא מצליח להשבית לגמרי את חיידק המוזיקה בתוכו. לפני 3-4 שנים הוא חזר להופיע עם הרכב, שחרר סינגל לקראת אלבום, ואז החליט לגנוז הכל. חיכיתי בסבלנות, נצמד לאלבומים הישנים שמלווים אותי צמוד צמוד בשנים האחרונות. ופתאום, שוב הוא עושה סימנים של חזרה. בלי רעש וצלצולים, אפילו בלי כתבות יחצנות שיבשרו על חזרתו, פשוט כתוב "רפי פרסקי, לבד עם הגיטרה" באתר של האוזן בר. כאילו כלום, כאילו מדובר בסתם עוד הופעה. או כמו שפרסקי אומר באחד השירים: זה יותר מדי טוב – זה בטח לא נכון.

להמשך קריאה…

סיכום שנתי – תשע"ד (2013-2014)

זהו סיכום השנה השלישי בבלוג, והפעם מציאת אלבום השנה היתה קלה מתמיד. למעשה, כבר באמצע השנה היה לי ברור מהו אלבום השנה שלי, כמו גם העובדה שיהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי להזיז אותו מהתואר.

כך כתבתי על האלבום של החצר האחורית: להמשך קריאה…

תתגבר על יחסים שלא עובדים: בעז בנאי – "אין אף אחד בבית" (2013)

רציתי, באמת שרציתי לקנות את האלבום החדש של בעז בנאי. כבוגר האלבום הראשון שלו – "אהבת איש הפח" שיצא ב-2007 – ובעקבות כמה סינגלים טובים מהאלבום המתקרב, באמת שהתכוונתי לקנות את האלבום החדש אפילו שידעתי שהחיבור שלי אליו לא יהיה חזק כמו אל האלבום הראשון.

מצויד בכוונות האלו הייתי עת נתקלתי בדיסק לגמרי במקרה תוך כדי שיטוט במדפי הדיסקים המצומצמים בסטימצקי לפני כמה חודשים (כמה עצוב שסטימצקי וצומת ספרים הן החנויות האחרונות כמעט שאפשר לקנות בהן דיסק פיזי עבור מי שלא מתגורר במרכז ת"א או ירושלים. געגועי לטאואר רקורדס, מי היה מאמין.). כשהפכתי את הדיסק כדי לקרוא את שמות השירים, נכונה לי הפתעה. שמונה שירים בלבד יש באלבום, ביניהם ארבעה שיצאו כסינגלים ("יבש", "ללחוץ על כפתור", "אין אף אחד בבית", ו"אדרת", בסדר הזה) וקאבר אחד שכבר נשחק לפני שלוש שנים ("מרוב אהבה שותק") . מה נשאר? שלושה שירים בלבד, ומתוכם שניים שכבר הושמעו באתר מאקו. הדבר הזה מוציא את העוקץ מקניית הדיסק, ובתחושה מוזרה במקצת הנחתי אותו בחזרה.

להמשך קריאה…

הזמן הצהוב – החצר האחורית בהופעה, הצוללת הצהובה, 5/6/14

הקוראים הוותיקים בוודאי זוכרים כי רק לפני חודשיים כתבתי על הופעה של החצר האחורית. אני לא נוהג לכתוב פעמיים על אותה ההופעה, בטח שלא בפרק זמן קצר כל כך, אך הפעם היתה הופעה ייחודית מכורח נסיבות שמיד אפרט, ולצד כמה אבחנות נוספות הרגשתי שראוי שיהיה תיעוד גם של ההופעה הזו. הפעם אציין בנקודות דברים שהיו שונים או מיוחדים בהופעה הזו לעומת קודמתה.

  • ירושלים: הרבה זמן לא הייתי בצוללת הצהובה, למען האמת כשלוש וחצי שנים, פחות אויותר מאז שעזבתי את ירושלים לטובת מודיעין. כל "עליה לרגל" כזו רצופה תמיד בגלים של נוסטלגיה וזיכרונות מהשנים שבהן גרתי בעיר. מאידך, השברים והגלים על הכבישים המובילים לאזור התעשייה תלפיות הודפים את גלי הנוסטלגיה ומזכירים לי שהיו סיבות טובות לעזוב את העיר. עם כל הקסם של ירושלים, העיר מעוררת לא מעט קשיים לגרים בה בהיבט של מגורים ותעסוקה. שני ראשי עיר לשעבר שהורשעו  לאחרונה בקבלת שוחד יכולים לספק הסבר מסוים למצבה של העיר.

להמשך קריאה…

לסיכוי הקטן שאתרגש: קובארי – "דת בית אלוהים אהבה" (2014) / אלבום והופעה

בתור חובב מוזיקה רציני אני מוצא את עצמי מאזין לא מעט פעמים למוזיקה חדשה של יוצרים אלמוניים לגמרי. לא אחת אני נשאל למה בעצם אני עושה את זה? הסיבה הראשונה והיותר ברורה היא כי במצב הנוכחי אי אפשר לסמוך על מתווכים בכדי להכיר מוזיקה חדשה ולכן על מנת להכיר את המוזיקה שבאמת מעניינת אותי עלי לשמוע ולשפוט בעצמי. הסיבה השנייה היא בשביל אותו רגע של גילוי, אותה התלהבות משיר חדש שאף אחד לא מכיר ואתה יכול להגיד שהיית הראשון לזהות את הפוטנציאל שלו. בשביל אותו "סיכוי קטן שאתרגש".

הפעם האחרונה שחוויתי רגע כזה היתה אי שם ב-2009 עם השירים הראשונים של אורי מרק. לא מזמן זה קרה לי שוב, כשבוקר אחד שמעתי את "משעמם לי" של הרכב בעל השם המשונה "קובארי". כבר מהאזנה ראשונה נשמטה לי הלסת מרוב תדהמה, ואחרי האזנה נוספת ועוד אחת כבר היה ברור שמדובר בשיר ענק:

להמשך קריאה…