דילוג לתוכן

צעקה, והיא גדולה – מילים מאוחרות לזכרו של מאיר בנאי

יום חמישי, 12 בינואר 2017, סביבות עשר וחצי בלילה. "נכנס למכונית פותח אותה", סביב, כמובן, הכל שקט. הרדיו על גלגל"צ ומתנגן שם שיר של מאיר בנאי. נחמד שמשמיעים אותו. מעביר לרשת ג'. היו ימים בהם הייתי שומע דרך קבע בשעה הזו את "רוק בישראל". כבר שנים שאני כבר לא שומע רדיו בשעות האלה, אבל אם אני כבר באוטו למה לא לחזור להרגל ישן? מצחיק, גם כאן שיר של מאיר בנאי. נשמע כמו משהו מהופעה. השיר מסתיים ואחריו עוד אחד מהופעה. כנראה משמיעים הופעה שלו בשעה הזו. נחמד. מגיע למחוז חפצי, יוצא מהאוטו וממשיך בעיסוקיי. חוזר לאוטו, כבר אחרי 11, ושוב מאיר בנאי. מחזיר לגלגל"צ וגם שם מאיר בנאי. פה, כמו שאומרים, כבר חשדתי. מעביר מיד לתחנות אחרות ובכולן מאיר בנאי. אני מבין מיד שיש רק אפשרות אחת. שברי דיווח ברשת ב' מבשרים שאכן כך. מאיר בנאי נפטר.

6776773020_662611399e_o.jpg

מאיר בנאי (צילום: זיו קורן)

יותר משנתיים יושב הרעיון לפוסט הזה במגירה הוירטואלית כשהוא חצי כתוב, ובשום שלב לא הגעתי לסיומו. בכל שנה לקראת יום השנה אני חושב שאולי הפעם אתיישב לסיים אותו ומגלה שאינני מסוגל. הפעם כן, וגם זה במאמץ מסוים. לא מעט כבר נכתב על מאיר בנאי, וכנהוג אצלנו – במיוחד לאחר שנפטר, כך שקשה למצוא במה לחדש. כפי שאמרו לפני, מאיר בנאי היה לא רק זמר וכותב מוכשר אלא גם אדם צנוע. לא נותר לי אלא לנסות להאיר כמה נקודות שפחות דובר בהן.

להמשך קריאה…

על מה אנחנו מדברים? דניאלה ספקטור – "כל הדברים היפים באמת" (2014)

קשה להתייחס לאלבום חדש של דניאלה ספקטור מבלי להשוות את סיכוייו להצליח ביחס להצלחה שלה זכה האלבום הראשון. בדומה למקרה של עלמה זהר, ההצלחה המסחררת של האלבום הראשון עלולה להקשות על המשך הדרך כשהציפייה היא לנפק עוד להיטים בסדר הגודל ההוא. אבל האמת היא שהסתכלות כזו אינה הוגנת שכן אין נוסחא לייצור להיטים, וגם אם יש כזו, האם אנו מעוניינים להקשיב לאמנות שכל תכליתה הוא בייצור הלהיט הבא? האם יש ערך ממשי בשיר שנוצר רק במטרה לחרוך את גלי האתר?

ובכן, שוב כמו במקרה של עלמה זהר, גם באלבום החדש של דניאלה ספקטור אין להיטים פוטנציאלים, ואולי זה נעשה אפילו במודע. כן יש בו שירים טובים שדורשים הקשבה, סבלנות והתעמקות בשביל לגלות את יופיים, כי הרי "כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב" אם לצטט מתוך שיר הנושא.

להמשך קריאה…

כמה מחשבות על בחירת "ילד של אבא" לשיר השנה (ולעומתו "ילדה כמוך" של אריאל הורוביץ)

בראש השנה האחרון נבחר שירו של מוקי, "ילד של אבא", לשיר השנה במצעד של גלגל"צ. מוקי נבחר גם לזמר השנה, וניתן בהחלט לומר שזו היתה השנה שלו. האלבום התקבל בהתלהבות, השירים נטחנו ברדיו, ההופעות בזאפה ביותר מ-100 שקלים הכרטיס מלאות (ככל הידוע לי, לא הייתי באחת), וכן, גם השתתפות כשופט ב"כוכב נולד" (או איך שלא קוראים לתוכנית היום) שמן הסתם אחראית יותר מהכל להצלחה שלו השנה. אך האם "ילד של אבא" ראוי לבחירה הזו?

למען הסר ספק, אינני נמנה על חובביו הגדולים של מוקי, אם כי חשוב לציין שבהשוואה לשאר המוזיקה המושמעת בגלגל"צ, מוקי הוא באופן יחסי הרע במיעוטו. פה ושם בעבר גם היו לו כמה שירים נחמדים, ובאופן כללי, עד האלבום הנ"ל, אפשר היה להגיד שהוא "בסדר".

להמשך קריאה…

זה בטח לא נכון – רפי פרסקי בהופעה, אוזן בר, 13/9/14

לפני כשנתיים, באחת הרשומות הראשונות בבלוג, גוללתי בקצרה את סיפור ההיכרות שלי עם המוזיקה של רפי פרסקי. פרסקי הפך להיות אחד מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר, ומאז המשכתי להתקדם בדיסקוגרפיה שלו לאט, לוקח את הזמן לעכל טוב-טוב כל אלבום, שלא יגמרו לי, מתוך ידיעה שיש בסך הכל ארבעה וספק גדול אם יהיו עוד. את אותו הפוסט חתמתי בתקווה לראות מתישהו את פרסקי בהופעה.

לפרסקי יש נטייה לחזור לסצנה אחת לכמה שנים, כאילו לא מצליח להשבית לגמרי את חיידק המוזיקה בתוכו. לפני 3-4 שנים הוא חזר להופיע עם הרכב, שחרר סינגל לקראת אלבום, ואז החליט לגנוז הכל. חיכיתי בסבלנות, נצמד לאלבומים הישנים שמלווים אותי צמוד צמוד בשנים האחרונות. ופתאום, שוב הוא עושה סימנים של חזרה. בלי רעש וצלצולים, אפילו בלי כתבות יחצנות שיבשרו על חזרתו, פשוט כתוב "רפי פרסקי, לבד עם הגיטרה" באתר של האוזן בר. כאילו כלום, כאילו מדובר בסתם עוד הופעה. או כמו שפרסקי אומר באחד השירים: זה יותר מדי טוב – זה בטח לא נכון.

להמשך קריאה…

סיכום שנתי – תשע"ד (2013-2014)

זהו סיכום השנה השלישי בבלוג, והפעם מציאת אלבום השנה היתה קלה מתמיד. למעשה, כבר באמצע השנה היה לי ברור מהו אלבום השנה שלי, כמו גם העובדה שיהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי להזיז אותו מהתואר.

כך כתבתי על האלבום של החצר האחורית: להמשך קריאה…

תתגבר על יחסים שלא עובדים: בעז בנאי – "אין אף אחד בבית" (2013)

רציתי, באמת שרציתי לקנות את האלבום החדש של בעז בנאי. כבוגר האלבום הראשון שלו – "אהבת איש הפח" שיצא ב-2007 – ובעקבות כמה סינגלים טובים מהאלבום המתקרב, באמת שהתכוונתי לקנות את האלבום החדש אפילו שידעתי שהחיבור שלי אליו לא יהיה חזק כמו אל האלבום הראשון.

מצויד בכוונות האלו הייתי עת נתקלתי בדיסק לגמרי במקרה תוך כדי שיטוט במדפי הדיסקים המצומצמים בסטימצקי לפני כמה חודשים (כמה עצוב שסטימצקי וצומת ספרים הן החנויות האחרונות כמעט שאפשר לקנות בהן דיסק פיזי עבור מי שלא מתגורר במרכז ת"א או ירושלים. געגועי לטאואר רקורדס, מי היה מאמין.). כשהפכתי את הדיסק כדי לקרוא את שמות השירים, נכונה לי הפתעה. שמונה שירים בלבד יש באלבום, ביניהם ארבעה שיצאו כסינגלים ("יבש", "ללחוץ על כפתור", "אין אף אחד בבית", ו"אדרת", בסדר הזה) וקאבר אחד שכבר נשחק לפני שלוש שנים ("מרוב אהבה שותק") . מה נשאר? שלושה שירים בלבד, ומתוכם שניים שכבר הושמעו באתר מאקו. הדבר הזה מוציא את העוקץ מקניית הדיסק, ובתחושה מוזרה במקצת הנחתי אותו בחזרה.

להמשך קריאה…

הזמן הצהוב – החצר האחורית בהופעה, הצוללת הצהובה, 5/6/14

הקוראים הוותיקים בוודאי זוכרים כי רק לפני חודשיים כתבתי על הופעה של החצר האחורית. אני לא נוהג לכתוב פעמיים על אותה ההופעה, בטח שלא בפרק זמן קצר כל כך, אך הפעם היתה הופעה ייחודית מכורח נסיבות שמיד אפרט, ולצד כמה אבחנות נוספות הרגשתי שראוי שיהיה תיעוד גם של ההופעה הזו. הפעם אציין בנקודות דברים שהיו שונים או מיוחדים בהופעה הזו לעומת קודמתה.

  • ירושלים: הרבה זמן לא הייתי בצוללת הצהובה, למען האמת כשלוש וחצי שנים, פחות אויותר מאז שעזבתי את ירושלים לטובת מודיעין. כל "עליה לרגל" כזו רצופה תמיד בגלים של נוסטלגיה וזיכרונות מהשנים שבהן גרתי בעיר. מאידך, השברים והגלים על הכבישים המובילים לאזור התעשייה תלפיות הודפים את גלי הנוסטלגיה ומזכירים לי שהיו סיבות טובות לעזוב את העיר. עם כל הקסם של ירושלים, העיר מעוררת לא מעט קשיים לגרים בה בהיבט של מגורים ותעסוקה. שני ראשי עיר לשעבר שהורשעו  לאחרונה בקבלת שוחד יכולים לספק הסבר מסוים למצבה של העיר.

להמשך קריאה…

לסיכוי הקטן שאתרגש: קובארי – "דת בית אלוהים אהבה" (2014) / אלבום והופעה

בתור חובב מוזיקה רציני אני מוצא את עצמי מאזין לא מעט פעמים למוזיקה חדשה של יוצרים אלמוניים לגמרי. לא אחת אני נשאל למה בעצם אני עושה את זה? הסיבה הראשונה והיותר ברורה היא כי במצב הנוכחי אי אפשר לסמוך על מתווכים בכדי להכיר מוזיקה חדשה ולכן על מנת להכיר את המוזיקה שבאמת מעניינת אותי עלי לשמוע ולשפוט בעצמי. הסיבה השנייה היא בשביל אותו רגע של גילוי, אותה התלהבות משיר חדש שאף אחד לא מכיר ואתה יכול להגיד שהיית הראשון לזהות את הפוטנציאל שלו. בשביל אותו "סיכוי קטן שאתרגש".

הפעם האחרונה שחוויתי רגע כזה היתה אי שם ב-2009 עם השירים הראשונים של אורי מרק. לא מזמן זה קרה לי שוב, כשבוקר אחד שמעתי את "משעמם לי" של הרכב בעל השם המשונה "קובארי". כבר מהאזנה ראשונה נשמטה לי הלסת מרוב תדהמה, ואחרי האזנה נוספת ועוד אחת כבר היה ברור שמדובר בשיר ענק:

להמשך קריאה…

במה ביתית בחצר אחורית – החצר האחורית בהופעה, האזור, 3/4/14

יש משהו מעט אירוני בהופעה של החצר האחורית בדרום תל אביב, בלב איזור המוסכים השומם בלילה, מרחק הליכה מהתחנה המרכזית, הלא היא החצר האחורית האמיתית של תל אביב. אך לסוף שבוע אחד, "האזור" הפך לבמה הביתית של החצר האחורית, כשהוא מארח את ההרכב לשתי הופעות תוך פחות מ-24 שעות: הראשונה בחמישי בלילה, והשנייה רק קצת יותר מ-12 שעות לאחר סיומה של הראשונה, בשישי בצהריים. בהחלט קונספט יפה וראוי שמאפשר גם להורים לילדים להגיע להופעה בשעות שפויות (ולפי התמונות, גם הילדים באו).

אני ביקרתי בהופעה הראשונה, בליל חמישי. החל מתשע וחצי החל "האזור" להתמלא בקצב מרשים, ובשעה עשר כבר קשה היה למצוא מקומות ישיבה.  הקהל נוטה יותר מהרגיל לצד המבוגר של הסקאלה ויש לא מעט בני 40-50, אך זה לא מאוד מפתיע בהתחשב בתכנים הרציניים ובסגנון המוזיקלי הנעים באופן יחסי. ב-22:20 לערך המקום מלא לחלוטין וחברי ההרכב עולים לבמה: תומר יוסף מתיישב מאחורי התופים, רון בונקר בצד שמאל של הבמה על הגיטרה החשמלית, איתמר ציגלר נוטל לידיו את הבס ומתיישב בצד ימין, ולצידו גדי רונן על הקלידים. ובמרכז? מיקרופון פנוי וכסא מוכנים ליענקל'ה רוטבליט. הוא לא הסולן של ההרכב ובחלקים לא קטנים של ההופעה הוא עובר לשבת בשולי הבמה, משאיר חלל חריג במקצת במרכז, אבל מקומו בפרונט מובטח ומורגש גם אם הוא אינו שם.

להמשך קריאה…

פסקול אלטרנטיבי ליום השואה

הרדיו הישראלי די "נתקע" ביום השואה. אל מול מחסור אדיר בשירים על השואה קברניטי הרדיו עומדים אובדי עצות בניסיון למלא את שעות הפלייליסט ביום הזה. דווקא על אחיו הקטן של יום השואה, יום הזיכרון, יש המון שירים, גם ישנים מאוד מימי ארץ ישראל הישנה והטובה שתמיד נעים להיזכר בהם, וגם שירים חדשים שממשיכים להיכתב, דוגמת פרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" המעט שנוי במחלוקת. נראה שיום הזיכרון מוציא דברים יפים מהמוזיקאים שלנו, אבל ביום השואה – המוזות שותקות. יש מעט מאוד שירים, אפילו ישנים יותר מלפני 30-40 שנה ועוד פחות שירים חדשים שעוסקים בנושא.

אפשר להבין מדוע אין הרבה שירים בנושא השואה (מרחק הזמן והמקום, הגלותיות שמדינת ישראל ניסתה תמיד להרחיק מעליה וכדומה), אבל כשמגלים שיש לא יותר משירים בודדים לאורך עשרות שנים נשאלת השאלה איך יכול להיות שאף אחד כמעט לא כותב על הנושא? השואה היא נושא שנמצא די הרבה בשיח הציבורי, יש לא מעט אמנים שהם דור שני או שלישי לשואה, ובכלל, השואה מרחפת באופן קבוע מעל ראשינו, ובכל זאת כמעט ואין יוצרים שמוכנים לכתוב על הנושא. תעלומה.

להמשך קריאה…