בתור חובב מוזיקה רציני אני מוצא את עצמי מאזין לא מעט פעמים למוזיקה חדשה של יוצרים אלמוניים לגמרי. לא אחת אני נשאל למה בעצם אני עושה את זה? הסיבה הראשונה והיותר ברורה היא כי במצב הנוכחי אי אפשר לסמוך על מתווכים בכדי להכיר מוזיקה חדשה ולכן על מנת להכיר את המוזיקה שבאמת מעניינת אותי עלי לשמוע ולשפוט בעצמי. הסיבה השנייה היא בשביל אותו רגע של גילוי, אותה התלהבות משיר חדש שאף אחד לא מכיר ואתה יכול להגיד שהיית הראשון לזהות את הפוטנציאל שלו. בשביל אותו "סיכוי קטן שאתרגש".
הפעם האחרונה שחוויתי רגע כזה היתה אי שם ב-2009 עם השירים הראשונים של אורי מרק. לא מזמן זה קרה לי שוב, כשבוקר אחד שמעתי את "משעמם לי" של הרכב בעל השם המשונה "קובארי". כבר מהאזנה ראשונה נשמטה לי הלסת מרוב תדהמה, ואחרי האזנה נוספת ועוד אחת כבר היה ברור שמדובר בשיר ענק:
יש משהו מעט אירוני בהופעה של החצר האחורית בדרום תל אביב, בלב איזור המוסכים השומם בלילה, מרחק הליכה מהתחנה המרכזית, הלא היא החצר האחורית האמיתית של תל אביב. אך לסוף שבוע אחד, "האזור" הפך לבמה הביתית של החצר האחורית, כשהוא מארח את ההרכב לשתי הופעות תוך פחות מ-24 שעות: הראשונה בחמישי בלילה, והשנייה רק קצת יותר מ-12 שעות לאחר סיומה של הראשונה, בשישי בצהריים. בהחלט קונספט יפה וראוי שמאפשר גם להורים לילדים להגיע להופעה בשעות שפויות (ולפי התמונות, גם הילדים באו).
אני ביקרתי בהופעה הראשונה, בליל חמישי. החל מתשע וחצי החל "האזור" להתמלא בקצב מרשים, ובשעה עשר כבר קשה היה למצוא מקומות ישיבה. הקהל נוטה יותר מהרגיל לצד המבוגר של הסקאלה ויש לא מעט בני 40-50, אך זה לא מאוד מפתיע בהתחשב בתכנים הרציניים ובסגנון המוזיקלי הנעים באופן יחסי. ב-22:20 לערך המקום מלא לחלוטין וחברי ההרכב עולים לבמה: תומר יוסף מתיישב מאחורי התופים, רון בונקר בצד שמאל של הבמה על הגיטרה החשמלית, איתמר ציגלר נוטל לידיו את הבס ומתיישב בצד ימין, ולצידו גדי רונן על הקלידים. ובמרכז? מיקרופון פנוי וכסא מוכנים ליענקל'ה רוטבליט. הוא לא הסולן של ההרכב ובחלקים לא קטנים של ההופעה הוא עובר לשבת בשולי הבמה, משאיר חלל חריג במקצת במרכז, אבל מקומו בפרונט מובטח ומורגש גם אם הוא אינו שם.
הרדיו הישראלי די "נתקע" ביום השואה. אל מול מחסור אדיר בשירים על השואה קברניטי הרדיו עומדים אובדי עצות בניסיון למלא את שעות הפלייליסט ביום הזה. דווקא על אחיו הקטן של יום השואה, יום הזיכרון, יש המון שירים, גם ישנים מאוד מימי ארץ ישראל הישנה והטובה שתמיד נעים להיזכר בהם, וגם שירים חדשים שממשיכים להיכתב, דוגמת פרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" המעט שנוי במחלוקת. נראה שיום הזיכרון מוציא דברים יפים מהמוזיקאים שלנו, אבל ביום השואה – המוזות שותקות. יש מעט מאוד שירים, אפילו ישנים יותר מלפני 30-40 שנה ועוד פחות שירים חדשים שעוסקים בנושא.
אפשר להבין מדוע אין הרבה שירים בנושא השואה – מרחק הזמן והמקום, הגלותיות שמדינת ישראל ניסתה תמיד להרחיק מעליה וכדומה – אבל כשמגלים שיש לא יותר משירים בודדים לאורך עשרות שנים ראוי לשאול איך יכול להיות שאף אחד כמעט לא כותב על הנושא? השואה נמצאת לא מעט בשיח הציבורי, תשאלו כל ראש ממשלה, ויש לא מעט אמנים שהם דור שני או שלישי לשואה. ולמרות שהשואה מרחפת באופן קבוע מעל ראשינו, בכל זאת כמעט ואין יוצרים שמוכנים לכתוב על הנושא. תעלומה.
עם שם כמו "החצר האחורית", ציור של חתול רחוב על פח אשפה ומילים של יענקל'ה רוטבליט, היה די ברור מהי מהות השירים בפרויקט הזה עוד לפני ההאזנה: אלבום חברתי, פוליטי, נוקב, שירם של "הנטושים בצד הדרך". לבטח לא עוד אלבום עם שירי אהבה-פרידה. לצד רוטבליט על המילים חברים בפרויקט הייחודי הזה שלושה יוצרים צעירים יותר: גדי רונן, תומר יוסף ואיתמר ציגלר. שלושתם מלחינים ומבצעים את השירים שכתב רוטבליט, מנגנים במרבית הכלים באלבום (גדי רונן – פסנתר ומקלדות, איתמר ציגלר – בס וגיטרות, תומר יוסף – תופים וכלי הקשה), ובאופן כללי מתפקדים כלהקה, סופר-גרופ של ממש, כשאין היררכיה ברורה ביניהם וכל אחד יודע להיות בפרונט בשירים מסוימים ולתמוך בשאר בשירים אחרים.
אני שמח מאוד לפתוח בפינה חדשה שתהפוך, כך אני מקווה, לדבר קבוע בבלוג – פינת הראיונות. תמיד רציתי לשבת לשיחה עם אמנים שאני מעריך ולשאול אותם את השאלות שמעניינות אותי. במרבית הראיונות במדיה יש צורך לפנות לקהל הרחב או לדאוג לרייטינג, ולכן לעיתים קרובות הראיון נשאר שטחי או צהוב, לפחות בעיתונות המודפסת ובאתרים הגדולים. חף משיקולי רייטינג או מקום, אני מקווה שאצליח בראיונות הללו לנהל שיחה מעמיקה יותר שעיקרה יותר במוזיקה ופחות בפיקנטי או בצהוב.
אחרי ההקדמה, הגיע הזמן להתחיל. אני נרגש להתחיל את הפינה עם אמן שהמוזיקה שלו היא אחת האהובות והמשפיעות עלי בעשור האחרון – בועז ריינשרייבר, שחתום על לא פחות משישה אלבומים שליוו אותי בצורה הדוקה בשנים האחרונות: החל משני האלבומים של "דבק", עבור בשלושת האלבומים של "1:1", וכלה באלבום הסולו הראשון של בועז שיצא לאחרונה – "לב". אז קפצתי לאולפן של בועז בניר צבי, היכן שהוקלטו כל האלבומים האלה ועוד הרבה אחרים, לשיחה ארוכה על האלבום החדש, 1:1 ודבק, הופעות, משפחה, ואפילו על אדל ומוזיקה לחתונות.
דרך לא קלה עברה נינט מאז אותו כוכב נולד ועד לשנים האחרונות שבהם היא טוענת בתוקף שהיא רוקרית לכל דבר ועניין. עד היום יש לא מעט חובבי רוק שנוחרים בבוז אל מול "המהפך" שלה, אם כי נראה שלאט לאט, אלבום אחר אלבום, היא תופסת לעצמה מקום של כבוד בביצת הרוק המקומי. אגיד את זה כבר מההתחלה: אני נמנה על הקבוצה של אלו שמקבלים את נינט כרוקרית כבר מתחילת השינוי, אי שם באלבום השני שלה, "קומניקטיבי" שיצא ב-2009. אחרי הכל, איזו סיבה יכולה להיות לאדם שפוי לוותר על תהילת כוכב נולד והמיינסטרים הישראלי לטובת רוק ישראלי גוסס מלבד אהבה אמיתית לסגנון המוזיקה הזה?
"כל החיות ידעו" הוא האלבום הרביעי של נינט, השלישי האמיתי שלה (אם נוריד את "יחפה" כאלבום שלא משקף אותה), והשני בעברית מאז המהפך. הוא מגיע שנה בלבד אחרי אלבום באנגלית שנקרא "SNS", שסימן ככל הנראה שאיפה לפנות גם לחו"ל. קצב ההוצאה בהחלט מרשים, ואפילו יש דיבורים על אלבום חמישי, שגם הוא יהיה באנגלית.
לפני כמה שבועות, בפוסט סיכום השנה, הכתרתי את אניה בוקשטיין בתואר תגלית השנה. אם לשפוט לפי הביקורות על אלבום הבכורה שלה אני לא היחיד שחושב כך, ולכן אולי כדאי להקדים ולומר כבר כעת כי מי שעדיין מעקם אף אל מול המוזיקה של אניה בוקשטיין עושה עוול בעיקר לעצמו. זו מוזיקה מעולה שאמנם לא מתיישבת בדיוק ברובריקת הרוק, אבל היא כל כך איכותית ומוקפדת שאתם חייבים לעצמכם לפחות לשמוע אותה בלי דעות מוקדמות ואז להחליט האם מדובר בעוד דוגמנית-שחקנית שמנסה לעשות חלטורה במוזיקה או שמא במוזיקאית מצוינת "שבעוונותיה" חטאה גם במשחק.
לפני שנה סיכמתי שנה מוצלחת מאוד: 2 אלבומי מופת ולפחות 3-4 אלבומים טובים. השנה, לעומת זאת, היתה שנה לא חזקה במיוחד, אולי אפילו טיפה מאכזבת. בחצי הראשון של השנה כמעט ולא מצאתי אלבום ממש מעניין, וגם אם בחצי השני היו כמה אלבומים טובים, לעומת השנה הקודמת, אין אלבום שאני יכול להגדיר אותו כאלבום "מושלם". ובכל זאת, הנה הרשימה האישית שלי לגבי המוזיקה שעשתה לי את זה השנה:
הפעם, לפני המילים, פשוט צריך להקשיב. ככה נפתח האלבום החדש של בועז ריינשרייבר:
"הוא הרגיש שאתה דיברת מוזר
הוא הגיע ודיברת מוזר
אתה שתקת או שצחקת חזק
או שעשית פיל מעכבר
עדיף שתשקר, עדיף שתקצר
אתה מכיר אותם, אתה היית שם,
אתה אחד כזה שלא עוצר על זה,
כבר לא נשאר להתלבט.
…
ואז תספור כבשים עד שתירדם"
השיר הזה, על 3:39 דקותיו, כנראה מתאר את האלבום הזה בצורה הטובה ביותר. זה מתחיל לחוץ, כאילו תוך כדי הריצה היום-יומית המטורפת ודרך הניסיון לעמוד בכל הציפיות שתלויות בך, ועד הניסיון להירגע, מאוחר בלילה. המוזיקה מלווה נאמנה בדיוק את התהליך הזה – מהירה ותוקפנית בהתחלה, ורגועה על גבול השאנטי לקראת השורה "ואז תספור כבשים עד שתירדם". אלו התחושות שעולות מהאלבום הזה.
אין בנאלי יותר מלהשתמש במילים "חום יולי אוגוסט" ככותרת להופעה של שלמה ארצי בקיץ, אולם הפעם יש לי נסיבות מקילות כיוון שהביצוע של השיר הזה בהופעה עזר לי לעמוד על כמה דברים בהופעה בפרט ואצל שלמה ארצי בכלל.
ראשית, חשוב לציין שאינני נמנה על מעריציו הגדולים של שלמה ארצי. להפך, כמו הרבה חובבי רוק, גם אני סולד מהתופעה ושמה שלמה ארצי, ובפרט מתת הסעיף שלה הקרוי "שלמה ארצי בקיסריה" (או בכל אמפי אחר). אבל אני גם מודה בפה מלא שמדובר ביוצר פורה מאוד, שאחראי לכמות גדולה של שירים טובים, ממש נכסי צאן ברזל וכל זה, ויש כמה שירים כאלו שאני מאוד אוהב. שלמה ארצי שאני מחבב התחלף איפשהו בתחילת שנות התשעים בשלמה ארצי אחר, שעבר לשיר שירי פופ קלים על אהבה, יש שיגידו ממוחזרים, וגם זכה להצלחה גדולה עד כדי הפיכתו לזמר הלאומי וממלא קיסריות בלתי מעורער.
בטטת רוק 