פסקול אלטרנטיבי ליום השואה

הרדיו הישראלי די "נתקע" ביום השואה. אל מול מחסור אדיר בשירים על השואה קברניטי הרדיו עומדים אובדי עצות בניסיון למלא את שעות הפלייליסט ביום הזה. דווקא על אחיו הקטן של יום השואה, יום הזיכרון, יש המון שירים, גם ישנים מאוד מימי ארץ ישראל הישנה והטובה שתמיד נעים להיזכר בהם, וגם שירים חדשים שממשיכים להיכתב, דוגמת פרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" המעט שנוי במחלוקת. נראה שיום הזיכרון מוציא דברים יפים מהמוזיקאים שלנו, אבל ביום השואה – המוזות שותקות. יש מעט מאוד שירים, אפילו ישנים יותר מלפני 30-40 שנה ועוד פחות שירים חדשים שעוסקים בנושא.

אפשר להבין מדוע אין הרבה שירים בנושא השואה – מרחק הזמן והמקום, הגלותיות שמדינת ישראל ניסתה תמיד להרחיק מעליה וכדומה – אבל כשמגלים שיש לא יותר משירים בודדים לאורך עשרות שנים ראוי לשאול איך יכול להיות שאף אחד כמעט לא כותב על הנושא? השואה נמצאת לא מעט בשיח הציבורי, תשאלו כל ראש ממשלה, ויש לא מעט אמנים שהם דור שני או שלישי לשואה. ולמרות שהשואה מרחפת באופן קבוע מעל ראשינו, בכל זאת כמעט ואין יוצרים שמוכנים לכתוב על הנושא. תעלומה.

אז מה עושים עורכי הרדיו ביום הזה? נכון, טוחנים את "אפר ואבק" (ותודה לפוליקר שסגר לנו חצי משעות השידור של היום), ןבשאר הזמן משמיעים סתם שירים שקטים שכל קשר בינם לבין יום השואה מקרי בהחלט, למשל "קול גלגל" של שוטי הנבואה (שיר שיכול לתפקד גם בחתונה וגם בימי זיכרון. פה חשדתי). זה כבר סתם מביך ולדעתי גם לא ממש מכבד את היום.

לכן, החלטתי להביא פלייליסט אלטרנטיבי (תרתי משמע) ליום הלא פשוט מוזיקלית הזה, למי שכבר לא יכול לשמוע בלופ שוב את "אפר ואבק" ו"קול גלגל".

ערן צור – יחפשו לא ימצאו (מילים ולחן: ערן צור)

ערן צור מנסה להתמודד עם השואה ועם הצל שהיא מטילה על חיינו. ערן צור הוא בן לניצול שואה, ובשיר הזה הוא מחליף תפקידים עם אביו. הדובר בשיר מדמיין איך היו נראים חייו באותה תקופה, איך הוא היה מתמודד ומה היה עובר עליו שם.

ב-c-part של השיר התפקידים שוב מתהפכים והוא כולל קריאה של האב לבנו: "מה היית עושה בן, אם היית שם? היית מסוגל לעמוד בזה?", מה שהופך את השיר למעיין דיאלוג בין-דורי. מעניין לציין שהשיר לא יצא באף אחד מאלבומי האולפן של ערן צור, אלא הוקלט במיוחד לאוסף "פרפרי תעתוע" שיצא ב-2001.
השיר הזה קצת חריג ברשימה היות והוא אחד השירים הכי לא עצובים. לכאורה. אני לא משלה את עצמי והסיכוי שבאמת ישמיעו שיר "רועש" כזה ביום השואה הוא די קלוש, אבל ההפסד כולו שלנו. במקום להשמיע שוב את "קול גלגל", יש כאן הזדמנות להתעמק באמת בהבנת השואה ואולי גם להגיד משהו משמעותי עליה, ולא רק להתמקד בשירים פסאודו עצובים שהקשר שלהם ליום הוא לא יותר ממקרי.

עמיר לב – רכבת (מילים ולחן:  עמיר לב)

עמיר לב מטייל בגרמניה, ואז השואה 'קופצת' לו מול הפנים.

"רכבת", מתוך האלבום החדש של עמיר, מתאר זוג ישראלי שמטייל בגרמניה או באחת מהארצות ההן, וכמו ישראלים טובים מתפעלים מהנוף האירופאי:

"ברכבת מהעיר נתנו יד
בתי חרושת, מגרשי מכוניות
אחר כך תחנות כוח של חשמל
ואז התחילו השדות

ואמרנו וואו שעברנו את הנחל
וואו על עץ ליד סירה
ירדנו עם זוג שהתפלא
שאין חנות בתחנה"

נהדר. הרמז הקל הראשון שמפר את השלווה מגיע בהמשך ומרמז לבאות: "אמרת לי לוותר על הבשר/ זה לא מתאים פה לאכול חיות מתות".
ממשיכים לטייל בחנות של מוצרי יד שנייה, ואז הם נתקלים בטלאי צהוב, מונח למכירה בטבעיות בין שאר הדברים. וגם השיר ממשיך להתקדם באגביות, ורק גיטרה מינורית מעידה על הסערה שמתחוללת אצלם באותו רגע. ומכאן כבר שום דבר לא נראה תמים, אפילו הרכבת מתחילת השיר:

"קיללתי ושתקנו בדרך חזרה
הרכבת לא איחרה
שמתי לב שזו רכבת ישנה
ואדנים של לפחות שישים שנה"

בהשאלה ממאיר אריאל אפשר לסכם כך: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בגרמנית, יושב יהודי עם טלאי צהוב".  עמיר לב, בדרכו הייחודית, מצליח לספר במעט מילים סיפור עם משמעויות רבות. השיר אומר משהו על האומה הגרמנית, אבל יותר מכל, השיר מדבר על ההתמודדות שלנו כיהודים, דור שני או שלישי לשואה, עם הדבר הזה שנראה לנו רחוק וגלותי. מסתבר שהשואה נוכחת לאן שלא נלך, בטח באירופה, והשיר הזה חשוב עוד יותר כשבשנים האחרונות ברלין, דווקא ברלין, נהפכה לאיזה מרכז לא רשמי של ישראלים באירופה.

דניאלה ספקטור – ארובות ואוטובוסים (מילים ולחן: דניאלה ספקטור)

קשה לפרש באופן חד משמעי על מה נכתב השיר הזה, אבל בזמן שיצא האלבום הזה (האלבום הראשון של דניאלה ספקטור, ב-2009), נשמעו כמה סברות על כך שהשיר מתייחס לשואה. אחד היתרונות בכתיבה מרומזת כזו (שאגב, מאפיינת את ספקטור, לפחות באלבום הראשון) הוא החירות שיש למאזין בניתוח השיר. אני מנתח את השיר לפי ההקשר של השואה, אבל בהחלט יתכן שכוונת המשורר שונה.
מעבר לתיאור המקום שמקשר את השיר למקום רחוק, ככל הנראה אירופה ("יש שם ארובות ואוטובוסים/ עיר גדולה שעטופה ביערות"), לי נשמע כאילו השיר מדבר על תחושת הזרות והריחוק שמרגיש הדור שלנו כלפי השואה, אך גם על חוסר היכולת לברוח ממנה ("זה לא קשור אליי אבל אני בכל זאת מרגישה"), לצד תחושת הקולקטיב שמאפיינת ימים כאלו ("אך אי אפשר לחמוק מהקבוצה/ אני נמצאת אתם אבל אני אינני נחוצה").

דן תורן – פוגת מוות (מילים: פאול צלאן, תרגום: שמעון זנדבנק, לחן: אורן קפלן, שיקו פלדמן, עופר קורן, דן תורן)

שחר אבן צור – נחיה לנצח (מילים: לייב ראזנעטאל, תרגום: יהושע סובול, לחן: שחר אבן צור)

שני השירים הם חלק מפרויקט בשם "הקול עוד נשאר", פרויקט שהוא שיתוף פעולה של משרד ההסברה והתפוצות עם רשת ג'. הפרויקט מחבר בין מוזיקאים ישראליים לטקסטים ישנים שנכתבו ע"י אנשים שעברו את השואה. הפרויקט בוצע במשך שנתיים, לקראת יום השואה 2011 ו-2012, והתוצאה בהחלט מוצלחת בהיבט של "הנגשת" השואה ע"י קולות מוכרים ובעיבודים מודרניים. לא שמעתי את השירים האלה בגלגל"צ ביום השואה, ואני מניח שזה קשור לעובדה שרשת ג' חתומה על הפרויקט. בכל מקרה, השירים זמינים להאזנה באתר של הפרויקט, ושם אפשר לשמוע את כל השירים שהוקלטו ואף לקרוא קצת על בחירת השירים מפי היוצרים.

מתוך אלה, בחרתי שני שירים: דן תורן עושה את "הקטע" שלו עם דיבור-הקראה של טקסט (שווה לקרוא קצת על השיר והדימויים שבו בקישרו הזה), ובהקשר של שיר קשה שכזה זה הולם מאוד את הדרמטיות של השיר. שחר אבן צור משלב בין עברית ליידיש בשיר אופטימי בצורה מפתיעה ("עולם בוער/ נחיה לנצח – ונתגבר"), כשיהושע סובול שתירגם את השיר מתארח להקראה ביידיש.

שני קדר – מי באש (מילים ולחן: לאונרד כהן, תרגום: שני קדר וגיא חגג')

לפני כ-10 שנים, כחלק מפרויקט קאברים ללאונרד כהן, הקליטה שני קדר את השיר הזה. השיר המקורי של לאונרד כהן נכתב על פי תפילה של יום הכיפורים. נראה שלאונרד כהן כתב השיר בעקבות מלחמת יום כיפור ובלי קשר לשואה. לא ברור לי האם שני קדר כיוונה ליום השואה בביצוע שלה (נראה שלא), אבל התוצאה היא שיר שמתאים ליום הזה, גם בגלל הלחן האיטי וגם כמובן בגלל המילים.

מכירים שירים נוספים? שתפו בתגובות.