לי מדי אכפת – ראיון עם אביגיל קובארי

אחרי אביגיל קובארי אני עוקב עוד מהאלבום הראשון. ליתר דיוק, כבר מהשיר הראשון, "משעמם לי" (עליו כתבתי ש"הפיל לי את הלסת"). האזנתי, אהבתי, הייתי בהופעה, כתבתי, וכבר אז רציתי לראיין את אביגיל. פניתי אליה, אך מאיזושהי סיבה הראיון לא יצא אל הפועל.

סוף דצמבר 2020, סגר הקורונה השלישי, ובתיבת המייל שלי נוחתת הודעה מפתיעה: "היי שי, זו אביגיל. הפוסט ההוא שכתבת ב-2014? דע לך שאחת לאיזה זמן אני חוזרת אליו ומתרגשת מחדש, ורציתי שתדע כמה הוא היה חשוב לי".

אז שמחתי על הד"ש מ-2014 והחזרתי תודה, וכמעט מיד הבזיק לי גם איזה נצנוץ ישן – אולי זו הזדמנות לסגור מעגל ולקיים את הראיון שלא קרה?

עברו כמה חודשים, סגר הסתיים, חורף התחלף בקיץ, אביגיל כבר אוחזת אלבום חדש, וסוף כל סוף נפגשנו בתל אביב לראיון המיוחל. היה מעניין.

האלבום הראשון היה ממש רוק גיטרות. באלבום החדש ולמעשה כבר מהאלבום השני, הצליל השתנה ויש שימוש נרחב במחשבים ותכנותים. מה הסיבה לשינוי?

"כשאנחנו מתחילים לעבוד על אלבום אני לא באה עם מחשבות על ההפקה, אני קצת לא מתייחסת לזה. אני באה עם שירים ולחנים, וזה הכל. כל מה שקשור להפקה זה התחום של זיו זק, המפיק המוזיקלי, והוא לוקח את זה למחוזות שהוא שומע ואוהב, ומן הסתם גם מהרצון שלו לחדש לעצמו.

"זיו עושה כמה נסיונות, אנחנו מקשיבים יחד ומנסים להבין מה מתאים לשיר. ואז נניח אני אומרת שאני רוצה לשנות טיפה את העיבוד פה ושם ודברים כאלה וסביב זה יש פינג פונג".

סתם אחד כותב על הספר "ארול אחד"

לפני כמה חודשים סיימתי לקרוא את הביוגרפיה על מאיר אריאל שכתב (את זה יפה) ניסים קלדרון. "ארול אחד" נקראת הביוגרפיה, ואין שם הולם מזה לביוגרפיה על מאיר אריאל. את הספר קראתי בעניין ובאיטיות במשך, לא נעים לומר, שנה וחצי (דרך כלל אני קורא לאט, הפעם זה היה מוגזם אפילו בסטנדרטים שלי).

ביוגרפיות מוזיקליות הוא תחום רדום בישראל כך שספר כזה הוא מאורע רציני, במיוחד עבור חובבי אותו אמן. במקרה דנן, זה אפילו ספר טוב, חובת קריאה ממש עבור מעריצי מאיר אריאל המושבעים ולמי שמעוניין להכיר עוד את האדם וחייו. הספר מכיל המון פרטים, קטנים וגדולים, על משפחתו, חבריו, תחנות משמעותיות בחייו, ואפילו פרטים עסיסיים על כמה מהרומנים הרבים. מתוך כל אלה מבצבצים מדי פעם בבירור הקשרים אוטוביוגרפים יותר או פחות לחלק משיריו. אין אחד אני חושב, כולל חובבי אריאל הקשים, שלא יצא נשכר מקריאה בספר הזה.

ספרי לי על הילד שהייתי – על האלבום הראשון של אתניקס

הסיפור שלנו מתחיל בילד. השנה היא 1990 והילד כבר בן 8. אחותו הגדולה, חובבת מוזיקה רצינית (שלימים כנראה תשפיע רבות על אהבתו למוזיקה) ומדרגת מצעדים מושבעת, זוכה בקלטת של להקה חדשה באחד מהמצעדים שהיא דרגה ברשת ג'. בעוד שהיא מעקמת אף אל מול המוזיקה הזו, הילד שלנו דווקא אוהב את מה שהוא שומע, קורא תיגר על קביעתה ומכריז שזו דווקא מוזיקה טובה. אפשר לראות בכך ניצנים ראשונים לדעתנות שתאפיין אותו לכשיגדל ואולי סימנים ראשונים למרד גיל ההתבגרות, אך משהו במוזיקה הזו משך אותו ודיבר אליו מהבטן, בצורה כזו שרק מוזיקה שאתה באמת אוהב מסוגלת.

האלבום הראשון, מוצג מוזיאוני

השנים עוברות, והלהקה מוציאה אלבום חדש בכל שנה, לקראת הקיץ. מדי שנה אץ לו רץ לו גיבורנו לקנות את הקסטה (המקורית!) שעלתה 20 שקלים. תוך מספר ימים הוא כבר מכיר את כל מילות השירים בעל-פה, ואוהב את כל השירים באופן מוחלט וללא סייג במין תמימות מתוקה שרק ילדים מסוגלים לה.

הלהקה היא להקת אתניקס. האלבום הוא האלבום הראשון של הלהקה. והילד הזה הוא אני.

---

כילד אהבתי את אתניקס. אפילו מאוד. אפשר להגדיר את זה כאהבה המוזיקלית הראשונה שלי, הרבה לפני שידעתי לנתח מוזיקה בצורה שכלתנית, לפני הוויכוחים בין רוק לפופ, עמוק או שטחי. משהו במוזיקה הזו תפס אותי מיד, מהבטן, בצורה אינטואיטיבית לגמרי.

צעקה, והיא גדולה – מילים מאוחרות לזכרו של מאיר בנאי

יום חמישי, 12 בינואר 2017, סביבות עשר וחצי בלילה. "נכנס למכונית פותח אותה", סביב, כמובן, הכל שקט. הרדיו על גלגל"צ ומתנגן שם שיר של מאיר בנאי. נחמד שמשמיעים אותו. מעביר לרשת ג'. היו ימים בהם הייתי שומע דרך קבע בשעה הזו את "רוק בישראל". כבר שנים שאני כבר לא שומע רדיו בשעות האלה, אבל אם אני כבר באוטו למה לא לחזור להרגל ישן? מצחיק, גם כאן שיר של מאיר בנאי. נשמע כמו משהו מהופעה. השיר מסתיים ואחריו עוד אחד מהופעה. כנראה משמיעים הופעה שלו בשעה הזו. נחמד. מגיע למחוז חפצי, יוצא מהאוטו וממשיך בעיסוקיי. חוזר לאוטו, כבר אחרי 11, ושוב מאיר בנאי. מחזיר לגלגל"צ וגם שם מאיר בנאי. פה, כמו שאומרים, כבר חשדתי. מעביר מיד לתחנות אחרות ובכולן מאיר בנאי. אני מבין מיד שיש רק אפשרות אחת. שברי דיווח ברשת ב' מבשרים שאכן כך. מאיר בנאי נפטר.

מאיר בנאי (צילום: זיו קורן, לשכת העיתונות הממשלתית)

יותר משנתיים יושב הרעיון לפוסט הזה במגירה הוירטואלית כשהוא חצי כתוב, ובשום שלב לא הגעתי לסיומו. בכל שנה לקראת יום השנה אני חושב שאולי הפעם אתיישב לסיים אותו ומגלה שאינני מסוגל. הפעם כן, וגם זה במאמץ מסוים. לא מעט כבר נכתב על מאיר בנאי, וכנהוג אצלנו – במיוחד לאחר שנפטר, כך שקשה למצוא במה לחדש. כפי שאמרו לפני, מאיר בנאי היה לא רק זמר וכותב מוכשר אלא גם אדם צנוע. לא נותר לי אלא לנסות להאיר כמה נקודות שפחות דובר בהן.

על מה אנחנו מדברים? דניאלה ספקטור – "כל הדברים היפים באמת" (2014)

קשה להתייחס לאלבום חדש של דניאלה ספקטור מבלי להשוות את סיכוייו להצליח ביחס להצלחה שלה זכה האלבום הראשון. בדומה למקרה של עלמה זהר, ההצלחה המסחררת של האלבום הראשון עלולה להקשות על המשך הדרך כשהציפייה היא לנפק עוד להיטים בסדר הגודל ההוא. אבל האמת היא שהסתכלות כזו אינה הוגנת שכן אין נוסחא לייצור להיטים, וגם אם יש כזו, האם אנו מעוניינים להקשיב לאמנות שכל תכליתה הוא בייצור הלהיט הבא? האם יש ערך ממשי בשיר שנוצר רק במטרה לחרוך את גלי האתר?

ובכן, שוב כמו במקרה של עלמה זהר, גם באלבום החדש של דניאלה ספקטור אין להיטים פוטנציאלים, ואולי זה נעשה אפילו במודע. כן יש בו שירים טובים שדורשים הקשבה, סבלנות והתעמקות בשביל לגלות את יופיים, כי הרי "כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב" אם לצטט מתוך שיר הנושא.

כמה מחשבות על בחירת "ילד של אבא" לשיר השנה (ולעומתו "ילדה כמוך" של אריאל הורוביץ)

בראש השנה האחרון נבחר שירו של מוקי, "ילד של אבא", לשיר השנה במצעד של גלגל"צ. מוקי נבחר גם לזמר השנה, וניתן בהחלט לומר שזו היתה השנה שלו. האלבום התקבל בהתלהבות, השירים נטחנו ברדיו, ההופעות בזאפה ביותר מ-100 שקלים הכרטיס מלאות (ככל הידוע לי, לא הייתי באחת), וכן, גם השתתפות כשופט ב"כוכב נולד" (או איך שלא קוראים לתוכנית היום) שמן הסתם אחראית יותר מהכל להצלחה שלו השנה. אך האם "ילד של אבא" ראוי לבחירה הזו?

למען הסר ספק, אינני נמנה על חובביו הגדולים של מוקי, אם כי חשוב לציין שבהשוואה לשאר המוזיקה המושמעת בגלגל"צ, מוקי הוא באופן יחסי הרע במיעוטו. פה ושם בעבר גם היו לו כמה שירים נחמדים, ובאופן כללי, עד האלבום הנ"ל, אפשר היה להגיד שהוא "בסדר".

זה בטח לא נכון – רפי פרסקי בהופעה, אוזן בר, 13/9/14

לפני כשנתיים, באחת הרשומות הראשונות בבלוג, גוללתי בקצרה את סיפור ההיכרות שלי עם המוזיקה של רפי פרסקי. פרסקי הפך להיות אחד מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר, ומאז המשכתי להתקדם בדיסקוגרפיה שלו לאט, לוקח את הזמן לעכל טוב-טוב כל אלבום, שלא יגמרו לי, מתוך ידיעה שיש בסך הכל ארבעה וספק גדול אם יהיו עוד. את אותו הפוסט חתמתי בתקווה לראות מתישהו את פרסקי בהופעה.

לפרסקי יש נטייה לחזור לסצנה אחת לכמה שנים, כאילו לא מצליח להשבית לגמרי את חיידק המוזיקה בתוכו. לפני 3-4 שנים הוא חזר להופיע עם הרכב, שחרר סינגל לקראת אלבום, ואז החליט לגנוז הכל. חיכיתי בסבלנות, נצמד לאלבומים הישנים שמלווים אותי צמוד צמוד בשנים האחרונות. ופתאום, שוב הוא עושה סימנים של חזרה. בלי רעש וצלצולים, אפילו בלי כתבות יחצנות שיבשרו על חזרתו, פשוט כתוב "רפי פרסקי, לבד עם הגיטרה" באתר של האוזן בר. כאילו כלום, כאילו מדובר בסתם עוד הופעה. או כמו שפרסקי אומר באחד השירים: זה יותר מדי טוב – זה בטח לא נכון.

סיכום שנתי – תשע"ד (2013-2014)

זהו סיכום השנה השלישי בבלוג, והפעם מציאת אלבום השנה היתה קלה מתמיד. למעשה, כבר באמצע השנה היה לי ברור מהו אלבום השנה שלי, כמו גם העובדה שיהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי להזיז אותו מהתואר.

כך כתבתי על האלבום של החצר האחורית:

תתגבר על יחסים שלא עובדים: בעז בנאי – "אין אף אחד בבית" (2013)

רציתי, באמת שרציתי לקנות את האלבום החדש של בעז בנאי. כבוגר האלבום הראשון שלו – "אהבת איש הפח" שיצא ב-2007 – ובעקבות כמה סינגלים טובים מהאלבום המתקרב, באמת שהתכוונתי לקנות את האלבום החדש אפילו שידעתי שהחיבור שלי אליו לא יהיה חזק כמו אל האלבום הראשון.

מצויד בכוונות האלו הייתי עת נתקלתי בדיסק לגמרי במקרה תוך כדי שיטוט במדפי הדיסקים המצומצמים בסטימצקי לפני כמה חודשים (כמה עצוב שסטימצקי וצומת ספרים הן החנויות האחרונות כמעט שאפשר לקנות בהן דיסק פיזי עבור מי שלא מתגורר במרכז ת"א או ירושלים. געגועי לטאואר רקורדס, מי היה מאמין.). כשהפכתי את הדיסק כדי לקרוא את שמות השירים, נכונה לי הפתעה. שמונה שירים בלבד יש באלבום, ביניהם ארבעה שיצאו כסינגלים ("יבש", "ללחוץ על כפתור", "אין אף אחד בבית", ו"אדרת", בסדר הזה) וקאבר אחד שכבר נשחק לפני שלוש שנים ("מרוב אהבה שותק") . מה נשאר? שלושה שירים בלבד, ומתוכם שניים שכבר הושמעו באתר מאקו. הדבר הזה מוציא את העוקץ מקניית הדיסק, ובתחושה מוזרה במקצת הנחתי אותו בחזרה.

הזמן הצהוב – החצר האחורית בהופעה, הצוללת הצהובה, 5/6/14

הקוראים הוותיקים בוודאי זוכרים כי רק לפני חודשיים כתבתי על הופעה של החצר האחורית. אני לא נוהג לכתוב פעמיים על אותה ההופעה, בטח שלא בפרק זמן קצר כל כך, אך הפעם היתה הופעה ייחודית מכורח נסיבות שמיד אפרט, ולצד כמה אבחנות נוספות הרגשתי שראוי שיהיה תיעוד גם של ההופעה הזו. הפעם אציין בנקודות דברים שהיו שונים או מיוחדים בהופעה הזו לעומת קודמתה.

• ירושלים: הרבה זמן לא הייתי בצוללת הצהובה, למען האמת כשלוש וחצי שנים, פחות אויותר מאז שעזבתי את ירושלים לטובת מודיעין. כל "עליה לרגל" כזו רצופה תמיד בגלים של נוסטלגיה וזיכרונות מהשנים שבהן גרתי בעיר. מאידך, השברים והגלים על הכבישים המובילים לאזור התעשייה תלפיות הודפים את גלי הנוסטלגיה ומזכירים לי שהיו סיבות טובות לעזוב את העיר. עם כל הקסם של ירושלים, העיר מעוררת לא מעט קשיים לגרים בה בהיבט של מגורים ותעסוקה. שני ראשי עיר לשעבר שהורשעו  לאחרונה בקבלת שוחד יכולים לספק הסבר מסוים למצבה של העיר.