דילוג לתוכן

לי מדי אכפת – ראיון עם אביגיל קובארי

8 באוגוסט 2021

אחרי אביגיל קובארי אני עוקב עוד מהאלבום הראשון. ליתר דיוק, כבר מהשיר הראשון, "משעמם לי" (עליו כתבתי ש"הפיל לי את הלסת"). האזנתי, אהבתי, הייתי בהופעה, כתבתי, וכבר אז רציתי לראיין את אביגיל. פניתי אליה, אך מאיזושהי סיבה הראיון לא יצא אל הפועל.

סוף דצמבר 2020, סגר הקורונה השלישי, ובתיבת המייל שלי נוחתת הודעה מפתיעה: "היי שי, זו אביגיל. הפוסט ההוא שכתבת ב-2014? דע לך שאחת לאיזה זמן אני חוזרת אליו ומתרגשת מחדש, ורציתי שתדע כמה הוא היה חשוב לי".

אז שמחתי על הד"ש מ-2014 והחזרתי תודה, וכמעט מיד הבזיק לי גם איזה נצנוץ ישן – אולי זו הזדמנות לסגור מעגל ולקיים את הראיון שלא קרה?

עברו כמה חודשים, סגר הסתיים, חורף התחלף בקיץ, אביגיל כבר אוחזת אלבום חדש, וסוף כל סוף נפגשנו בתל אביב לראיון המיוחל. היה מעניין.

האלבום הראשון היה ממש רוק גיטרות. באלבום החדש ולמעשה כבר מהאלבום השני, הצליל השתנה ויש שימוש נרחב במחשבים ותכנותים. מה הסיבה לשינוי?

"כשאנחנו מתחילים לעבוד על אלבום אני לא באה עם מחשבות על ההפקה, אני קצת לא מתייחסת לזה. אני באה עם שירים ולחנים, וזה הכל. כל מה שקשור להפקה זה התחום של זיו זק, המפיק המוזיקלי, והוא לוקח את זה למחוזות שהוא שומע ואוהב, ומן הסתם גם מהרצון שלו לחדש לעצמו.

"זיו עושה כמה נסיונות, אנחנו מקשיבים יחד ומנסים להבין מה מתאים לשיר. ואז נניח אני אומרת שאני רוצה לשנות טיפה את העיבוד פה ושם ודברים כאלה וסביב זה יש פינג פונג".

באלבום הזה עשיתם לראשונה שימוש נרחב בכלי נשיפה וכלי מיתר שתורמים לאוירה יותר שמחה בחלק מהשירים ומתכתבים עם התוכן שגם הוא יותר שמח.

"נכון. רצינו לעשות דברים חדשים, וזה גם משקף את החיים שלי כרגע. השירים יותר שמחים וגם העיבודים בהתאם. אבל זה לא בא לי בקלות. אני תמיד חוששת שאולי זה שמח מדי או מתוק מדי. מה יחשבו עלי אם אני מוציאה שיר יותר מתוק?"

אביגיל קובארי (צילום: אהוד איתן)

את עובדת בקצב מאוד גבוה – זה האלבום הרביעי שלך תוך פחות מעשור, ולצד זה את מתחזקת גם קריירת משחק.

"כל עניין המשחק קרה לגמרי במקרה. לא למדתי משחק ולא תכננתי להיות שחקנית, זה לגמרי לא היה בתוכניות. כשעבדנו על האלבום השני ליהקו אותי לסדרה, ומשם זה התגלגל. אחר כך עשיתי את הסרט "פרה אדומה", שם שיחקתי דמות ראשית שנורא התחברתי אליה (תפקיד עליו זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים ב-2018). המשחק מאוד עזר כלכלית כי זה איפשר לי לעזוב את עבודת המלצרות שהיתה לי ולעשות מוזיקה. כסף שנכנס מהמשחק הולך ישר לאלבומים.

"חוץ מזה אני כותבת הרבה. אין לי את המנגנון שחוסם את עצמי, אני לא פרפקציוניסטית. לפעמים זה לרעה, אבל זה מאפשר לי לכתוב הרבה. כזמרת-יוצרת מה שמעניין אותי זה לכתוב את השיר הבא. אני לא מבינה איך אפשר לחכות".

את אומרת שאת לא פרפקציוניסטית, אבל ב"גואה" את שרה 'לי מדי אכפת'.

"בשירה יש לי בושה, בגלל שאני לא מרגישה 'זמרת'. אני לא אחת ששרה בקלות מול אנשים.

"השיר נכתב כשהייתי בגואה באיזו מסעדה, במה פתוחה, ואיזו בחורה הודית עלתה לשיר שיר של אד שירן. היא הזמינה את בן הזוג שלה לעמוד מול הבמה ואמרה לו: 'This is for you, my love'. היא שרה לו והיא מזייפת בטירוף, אבל היא בהתמסרות מלאה, לא מודעת לעצמה, מאוהבת. היה בזה איזה שחרור ממודעות שנורא קינאתי בו".

אז בכתיבה יש לך פחות מה"מדי אכפת" הזה?

"כן, בכתיבה אני לבד, זה כבר ביני לבין עצמי. יש אנשים שגם במעמד הזה לא מסוגלים, אבל ביני לבין עצמי אין לי הרבה בושה, ומרגע שכתבתי אני מנטרלת את עצמי ומוציאה את זה החוצה".

"גואה", מתוך האלבום החדש "אחת מתוך אחת"

 

השיר "הרכבת הקלה" (מתוך האלבום החדש) יהיה תמיד רלוונטי – מלחמות, אזעקות, בחירות. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאת משלבת בין האישי לכללי.

"זיו אתגר אותי לכתוב שירים שיכילו לא רק את הסיפור האישי שלי, אז זו היתה השתדלות. זה מקום שיש לי בו פחות בטחון להביע את עצמי. אני גם לא מאוד בעניינים, זה מרגיש גדול עלי. מי אני שאגיד משהו. אני מעריכה מאוד אנשים שיש להם מה להגיד על המצב, כמו למשל במבצע האחרון בעזה (מבצע שומר החומות), ומצד שני אני חושבת "איך אתם יודעים מה צריך לעשות? מאיפה הביטחון, היוהרה הזו?".

באמת שילבת את זה בשיר כחוויה אנושית ולא כדעה. יש גם את השורה "למי את מצביעה וכמה ילדים" שאת כאילו מתיזה החוצה בעצבים. את נוגעת בדברים שכולנו חווים.

"זו מנטליות ישראלית כזו של חטטנות, שגם לי יש אותה קצת. הקולות האלה, העומס של הרחוב הישראלי. אני מרגישה שזה אחד השירים המוזרים שלי".

"הרכבת הקלה", מתוך האלבום החדש

 

"ניקול" זה לדעתי אחד השירים הכי טובים באלבום הזה. מי זו ניקול?

"ניקול היא חברה טובה שלי. היא אמריקאית שהיתה כאן כמה שנים, הכרתי אותה ברימון. ההופעה הראשונה בחיי הבוגרים, לפני כמה שנים טובות, היתה עם ניקול בקפה ביאליק. לפני כמה זמן היא חזרה לניו יורק לעשות מוזיקה ובעקבות זה נכתב השיר".

"ניקול", יש גם ביצוע מעולה בפייסבוק

 

הקרדיט על התיפוף בשיר הזה מגיע לגדי פטר. "גדי פטר המדהים הצטרף אלינו בתקופת הקורונה לכמה הופעות והשתתף בהקלטה של 'ניקול'", מספרת אביגיל, "היום מנגנים איתי זיו זק שהוא גם המפיק המוזיקלי ומאור אלוש על הבס. שניהם חברים מכיתה ב' ומנגנים איתי מהאלבום הראשון. ויש איתי גם את לירן פרידמן בגיטרה אקוסטית, ושרון ברנטמן בקלידים".

דיברנו על "גואה", אבל יש לך הרבה שירים על חו"ל: סנטיאגו, לוקאס והאנה, הזוהר הצפוני. חו"ל גורם לך לכתוב?

"בטח. לטייל בעולם זה דבר מלא השראה. האלבום השלישי, "בת זקונים", נכתב למעשה בטיול לא ארוך אבל משמעותי מאוד שעשיתי. הייתי אחרי פרידה, ועשיתי את הקמינו דה-סנטיאגו לבד, מפורטוגל לספרד. התחלתי בפורטו, שם פגשתי את לוקאס והאנה, ומשם המשכתי לבד ברגל".

אלה שירים שנכתבים בזמן הטיול, על המקום?

"בדרך כלל כן. אחר כך אני ממשיכה לעבוד עליהם".

אני מאוד אוהב את "לוקס והאנה". המשפט "סלחתי להם על השואה" הוא משפט קצר אבל איזה מטען הוא נושא עליו. זה משפט כל כך טעון.

"אני באה ממשפחה שהשואה היא חלק מהחיים. אמא שלי לא קונה שום דבר שיוצר בגרמניה. לוקאס והאנה היו זוג צעיר, סטודנטים לאומנות שפגשתי ברכבת. אלה היו יומיים כאלה שהלב שלך פתוח לזרים. היינו על שפת נהר, ופתאום, משום מקום, היא העלתה את השואה והתחילה לבכות ולבקש סליחה, היא היתה ממש בסערת נפש. זה כנראה העיק עליה. הסליחה מצידי היתה קודם כל כדי להרגיע אותה, 'אל תדאגי, הכל בסדר'. זה רגע קטן, ספציפי, עם אנשים, איזה זיק של חמלה שאתה מסוגל להרגיש. זו לא סליחה אוניברסילית".

סלחת להם ברמה האישית ולא ברמה הלאומית, אולי.

"זה יותר הרגע הזה בין זרים במדינה זרה, יש איזה קסם כשהלב נפתח, ואז אתה מסוגל להכל. זה הניצוץ של הרגע הזה".

ומה לגבי הזוהר הצפוני? ראית אותו?

"לא, בכלל לא ראיתי אותו. השיר נכתב בהשראת כתבה באולפן שישי של דני דויטש, שנסע ללפלנד להגשים חלום. היתה כתבה מדהימה, וזה תפס אותי. קלטתי כמה החיים שלי מצומצמים וקטנים".

"לוקס והאנה", מתוך האלבום השלישי "בת זקונים", 2018

 

אנחנו בתקופה שבה הקונספט של אלבום מוטל בספק, ואת מוציאה בפעם הרביעית אלבום שלם שיש בו אמירה. למה?

"זה נובע קודם כל מזה שיש שירים. ברוך השם יש שירים. מעבר לזה, כל אלבום זו תקופה, כמו יומן שאני כותבת. מבחינתי זה צילום התקופה.

"אני באופן אישי מקשיבה לאלבומים. אני אוהבת לצלול לתוך אלבום. אולי זה קצת הדוסיות שבי, כשעושים שבתות שלמות אצל אנשים וישנים אצלם, זה זמן איכות עם בן אדם. אותו דבר לגבי אמן. מה זה שיר אחד? אני לא הספקתי להכיר אותו".

הקהל שלך מקשיב לאלבום מלא?

"אני חושבת שכן, לפחות הקהל ההרד-קור שלי. מבחינתי מה שמייצג אותי זה ללכת על השירים לפי הסדר".

את מרגישה שהמוזיקה שלך מגיעה למספיק אנשים?

"תמיד אשמח לעוד, אבל היא מגיעה לאנשים ולאן שהיא מגיעה זה מלא ומפליא. הדרך העצמאית הזו, לכתת רגלים, לבנות קהל, אין ספק שזו דרך איטית יותר והרבה פעמים זה מתסכל, אבל הקהל כל הזמן גדל והדרך הזו מרגישה בריאה יותר באיזשהו מובן". 

 

המילה המגעילה "פרויקט"

יש עניין שאני רוצה לפתור אחת ולתמיד: מה זה קובארי? זה הרכב, זו להקה, זה סולו שלך? בכל עטיפות האלבומים כתוב רק 'קובארי', לא אביגיל, וגם בתקשורת יש בלבול – לפעמים מתייחסים לזה כאלבום שלך ולפעמים כאלבום של הרכב.

"תמיד רציתי להקה, להרגיש איזה משהו גדול יותר. אבל כשעבדנו על האלבום הראשון לכל אחד בלהקה היה פרויקט משלו, וגם היה ברור שזה פרויקט שלי אז הפשרה היתה לקרוא לזה 'קובארי'. עד היום קשה לי לשים את עצמי לגמרי בפרונט. יותר קל לי לקדם את קובארי מאשר לקדם את אביגיל. זה איזשהו מנגנון פסיכולוגי, למרות שזה אותו הדבר. לפעמים זה מרגיש לי קצת מיותר".

אז באלבום הבא נראה 'אביגיל קובארי'?

"לא נראה לי. אני חושבת שקובארי זה קודם כל זיו ואני, שירים שלי שזיו מפיק".

למרות שאת הזמרת, הכותבת והמבצעת. את הפנים של הדבר הזה.

"נכון. אבל מבחינתי זה לא היה קורה בלעדיו. זה השילוב".

טוב, אז לא פתרת לי את הבעיה.

"לא פתרתי?? אני רוצה שזה יהיה יותר ברור".

אם נתלה באילנות גבוהים וניקח צמד אחר, שלום חנוך ומשה לוי, אז ברור ששלום חנוך הוא הזמר והיוצר והשם שלו מודפס על העטיפה, ומשה לוי הוא המפיק, בלי שזה יוריד ממנו.

"אז זה ככה, לגמרי ככה. אני מנהלת את עצמי וכעסק זה עסק שלי". 

אבל את נמנעת מלשים את זה ככה בצורה ברורה.

"כי תמיד רציתי את אווירת הלהקה, אבל זה לגמרי ככה". 

אז זו להקת ליווי שמקבלת קרדיט. 'אביגיל קובארי ולהקת קובארי', קצת כמו אריאל זילבר ולהקת ברוש.

"זה בעיקר פרויקט, פרויקט שהוא אני וזיו".

אז פתרנו את העניין? זה "הפרויקט של אביגיל קובארי"?

"פתרנו עם המילה המגעילה 'פרויקט'".

מה פרובוקטיבי?

אני שואל את אביגיל לגבי הכתיבה החשופה שלה, על גבול הפרובוקטיבית אולי, והיא מיתממת: "מה פרובוקטיבי?". אני מזכיר לה שכבר באלבום השני יש אזכורים גלויים למדי לסמים, מין ואוננות, והיא צוחקת:

"נכון. אני לא יודעת אחרת. כשיש מימד הכי קטן של הסתרה זה מרגיש לי לא נכון, לא אמיתי. ברירת המחדל שלי היא לספר את הדברים כפי שהם, אחרת מה הטעם? ככה אני גם בחיים, אני לא שונה בכתיבה מאיך שאני ביומיום.

"בסדנאות כתיבה שאני מעבירה, לפעמים המשתתפים לא בטוחים כמה הם רוצים לחשוף. זה המקום שאני שואלת אותם: למה אתם מלכתחילה בסיפור הזה? למה בעצם אנחנו כותבים? בוא נסביר לעצמנו את הדבר הזה. הצורך שלנו הוא לבטא את עצמנו, בשביל זה התכנסנו".

את מרגישה איזו שליחות לדבר על הדברים האלה?

"אם לרגע נתפלסף אז כן, ובמיוחד בעברית. בהקשרים של מין יש לי את הקטע של 'לא נעים' ו'מה יחשבו' אבל אני מנסה להתמודד עם זה. יש שירים שהחברים בלהקה קצת מתפדחים לשיר קולות בגלל המילים האלה, למשל בסנטיאגו".

אני לא יודע כמה מהאנשים ששומעים את השיר באמת שמים לב למה שאת שרה או שזה עובר ליד האוזן. אצל "הדג נחש" יש מסרים מאוד ברורים, אבל הרבה אנשים בכלל לא שמים לב מה הם שרים.

"באיזשהו מקום זה מכוון. תבלע את הגלולה, זה יספג מוזיקלית, ואחר כך…".

הרבה פעמים יש בשירים שלך שורות ארוכות. את לא כותבת בתבניות. את לא מתביישת להכניס שורה ארוכה ואם צריך גם לדבר אותה בזמן השירה.

"נכון. אתה מתייחס לזה כאקט חתרני, אבל זה מה שיוצא לי. האתגר שלי הוא לכתוב קצר יותר לפעמים, לסנן, להיות בתבנית. אבל זה הטבע שלי. מצד שני זה באמת הרבה מלל".

אני רואה בזה איזה רכיב של נון-קונפורמיות שיש אצלך. אם צריך לשיר על נושאים שלא נהוג לשיר עליהם את תשירי, ואם זו שורה ארוכה מדי את תשאירי אותה כמו שהיא. אי הליכה בתלם. את מסכימה עם זה?

"אני לא רוצה לקחת קרדיט על זה כי זה מגיע גם מזה שאין לי עד הסוף את ההשכלה המוזיקלית, וה'בורות' הזו עוזרת לי לתת משפט ארוך, כי אני קצת לא מודעת למה נכון או איך התיבה הזו אמורה להיגמר. זה מגיע גם מכך שאני מקדשת את המילים, אז קשה לי לשייף משהו לטובת מבנה השיר".

הכל משרת את האמירה, המילים, את מה שכתבת.

"מבחינתי כן. אני בטוחה שלזיו יש ערכים אחרים כשהוא מעמיד את השיר אז יש איזון".

איך הולך תהליך הכתיבה שלך?

"אני לא יודעת למסגר את זה. זה מתחיל בגדול ממוזה, משפט פה ומשפט שם ואז אני מחברת את זה. לאו דווקא יוצא שיר שלם, אבל הברז פתוח גם אם לפעמים יוצאים דברים מביכים. לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי דברים שאני אומרת בסדנאות, למשל שהכתיבה הראשונית לא צריכה להתנסח בכלל, ויש בה הרבה דברים גרועים ומביכים, אבל זה בסדר. או לזכור שאין לנו מושג באותו רגע אם זה שווה משהו או לא".

אז קודם כל מילים, ואחר כך בא הלחן?

"כן. אני לא אגש ללחן לפני שאני מרגישה שיש לי טקסט".

את מלחינה עם גיטרה או פסנתר?

"גם וגם".

***

בתקופת הקורונה התחלת להופיע לבד בהופעות חצר.

"נכון, והייתי חייבת ללמוד ללות את עצמי עם גיטרה, משהו שכבר הרבה שנים רציתי ללמוד. בדרך כלל אני מלחינה שיר, נותנת אותו לזיו ובאותו רגע שוכחת את האקורדים. בתקופה האחרונה אספתי מחדש את האקורדים של השירים שלי ולמדתי אותם.

"לא מזמן חיממתי לבד את חמי רודנר בפסטיבל הגיטרה באילת, משהו שכמה חודשים קודם לא הייתי יכולה לעשות. אבל עכשיו אני מרגישה בנוח להופיע לבד.

"זו חוויה שונה לגמרי. כשיש איתך מישהו אז יש לך גב ברמה הרגשית. אם יש איזו פאדיחה אפשר לחלוק את החוויה באיזה מבט או משהו. לבד אין את זה. היו כמה הופעות קשות. זה ממש להחזיק את הסיטואציה, בטח כשזה באינטימיות בבית של מישהו". 

יש לך פודקאסט שהתחלת ליצור לאחרונה.

"גם זה פרי של תקופת הקורונה. הפודקאסט נקרא "בובקאסט" ואני עושה אותו עם תמר גורן, שהיא תסריטאית ובמאית וגם חברה טובה. אנחנו מראיינות נשים שעושות דברים מרשימים ומעוררי השראה מקשת רחבה של תחומים. אני מרגישה שעדיין אין יצוג הולם למגוון רחב של נשים, וכיף לי לספוג סיפורים כאלה".

איך זה להיות מהצד השני, לראיין?

"אני מתה על זה, רק תן לי לראיין אנשים. זה מעניין אותי, אנשים מעניינים אותי. בטח הנשים שאנחנו מביאות".

***

אני זוכר שניגשתי אליך באחת ההופעות בעקבות האלבום הראשון, ונורא התרגשת לשמוע שתמכתי בהדסטארט. מה את זוכרת מהחוויה הזו?

"אני עדיין מופתעת מכל בנאדם שמקשיב, זה טירוף שמישהו מקשיב למשהו שעשית. אז הדסטארט היה נורא באופנה, אז זה היה מובן מאליו לעשות ככה. גייסתי 20 אלף, והיום זה נשמע לי כמו גרושים… האלבום כבר היה לגמרי בעשייה, וזה עזר. זה מדהים שמישהו מאמין בך מראש".

שאר האלבומים יצאו בהפקה עצמית.

"אלבום ראשון זה ההתחלה של המגע שלך עם העולם. זה יצר איזו תשתית, ותודה לאל אני מאז מרגישה שאני נוסעת. היו אנשים שאמרו לי אולי שוב לגייס כסף, אבל הרגשתי לא בנוח לבקש שוב. זה מתיש להרים פרויקט הדסטארט, לתחזק ולדאוג לזה, זה מלחיץ. לא רציתי את זה עוד פעם".

***

מתי התחלת לעסוק במוזיקה?

"תמיד כתבתי סיפורים ושירים. כילדה אהבתי לשיר, הייתי שרה מול המראה, אבל לא חשבתי שאני זמרת".

המורה למוזיקה בבית הספר לא חטפה אותך לשיר בטקסים?

"לא. עד כמה שאני זוכרת גם לא עניין אותי לשיר בטקסים. בתיכון היתה לי להקה ואז כבר רציתי להיות זמרת והתחלתי לקחת שיעורי פיתוח קול. אבל עד היום אני לא מרגישה זמרת. אני חושבת שאני מגישה את השיר בהתמסרות רגשית מלאה וזו החוזקה שלי, אבל אני לא מרגישה שאני 'זמרת'. כשיוצא לי לעבוד עם מוזיקאיות אחרות את תמיד מרגישה שזה הצד החלש שלי".

באמת? יש לך קול מעולה. לכי תשמעי את האלבומים שלך.

"קשה לשמוע את עצמך…"

"פולין", מתוך האלבום הראשון, אחת ההוכחות הטובות ליכולת הקולית של אביגיל

 

המשפחה שלך מופיעה בהרבה שירים, בעיקר ההורים שלך. איך הם מקבלים את זה?

"אני מרגישה שעברתי את המטענים והמבוכה הזו באלבום הראשון והשני. ההורים שלי אמריקאים אז תמיד נשענתי על האשליה שהם לא לגמרי מבינים מה שאני שרה. בשנים הראשונות היה קצת קושי עם זה שאני בחוץ, מתראיינת ומופיעה".

בקרדיטים של האלבום הנוכחי הודית להם על כך שהם תומכים יותר ויותר.

"נכון. לא שהם היו אי פעם ממש נגד, אבל היו להם חששות. הם רואים שזה מצליח אז יותר קל להם כהורים מודאגים להבין שזה המקצוע שלי ושהכל בסדר. אמא שלי בעצמה כותבת למגירה, אז היא מבינה את המקום הזה של לכתוב על המשפחה ולהשקיף על הדברים.

"אני מתייחסת לשיר 'איילות' כאיזה שינוי פאזה ביני לבינם, כאילו בשיר הזה הם הרגישו שיש להם הכרה מצידי. אני חושבת שאבא שלי נורא התרגש מהשיר הזה".

***

בשלב הזה של השיחה אני שואל את אביגיל איך היא היתה מאפיינת את המוזיקה שלה, ומציע הגדרה משלי: "רוק נשי בועט וחצוף". לאביגיל יש בעיה עם המילה 'נשי':

"כשגברים עושים רוק הם עושים רוק, כשנשים עושות רוק הן עושות רוק נשי. הן תמיד נכנסות לנישה והן לא חלק מהחברה. ככה זה תמיד, קולנוע נשי למשל. כל דבר שנשים עושות הופך את זה לנשי. אני מבינה למה ולפעמים זה פועל לטובתנו, אבל לטווח הרחוק זה שם אותנו באיזושהי משבצת מוגבלת שהיא לא חלק מהכלל".

את צודקת. הייתי בטוח שאם תהיה לך התנגדות היא תהיה על המילה "חצוף", כי מה חצוף? זו המציאות. התכוונתי חצוף במובן של יוצא מהמיינסטרים.

"אני דווקא מקבלת חצוף. אני חושבת שאני יכולה להיות חצופה כי אני בנאדם קצת יותר ישיר".

בטטת רוק עם אביגיל קובארי, יוני 2021

עוד שנה וחצי אלבום נוסף? התרגלנו לקצב.

"לגמרי. אנחנו כבר בשיר מספר 8. ניסיתי להגביל את עצמי, אמרתי לזיו 'הפעם נעשה EP, חמישה שירים', אבל מה EP עכשיו? יש עוד שירים, אז עושים אלבום".

יפה, אז יש למה לצפות.

בנקודה הזו סיימתי, וכאילו כדי להוכיח איזו נקודה שנאמרה קודם, אביגיל מתחילה לראיין אותי: "מה האלבום האהוב עליך?" היא שואלת.

אני עונה שהאלבום הראשון שלה הוא עדיין הפייבוריט שלי. היא ממשיכה ושואלת למה ואני מספר שהתחברתי למילים ולעיבודים. אני מספר לה איך "משעמם לי" תפס אותי אז, ואיך כבר בו רואים את ניצני הנון-קומפורמיות, כשכל השיר הוא גיטרה-תופים, והבס נכנס רק בדקה האחרונה.

"האמת שזה אחד השירים האהובים עלי. וזה גם אחד העיבודים הטובים שלנו".

From → ראיונות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: