דילוג לתוכן

סתם אחד כותב על הספר "ארול אחד"

22 ביוני 2021

לפני כמה חודשים סיימתי לקרוא את הביוגרפיה על מאיר אריאל שכתב (את זה יפה) ניסים קלדרון. "ארול אחד" נקראת הביוגרפיה, ואין שם הולם מזה לביוגרפיה על מאיר אריאל. את הספר קראתי בעניין ובאיטיות במשך, לא נעים לומר, שנה וחצי (דרך כלל אני קורא לאט, הפעם זה היה מוגזם אפילו בסטנדרטים שלי).

ביוגרפיות מוזיקליות הוא תחום רדום בישראל כך שספר כזה הוא מאורע רציני, במיוחד עבור חובבי אותו אמן. במקרה דנן, זה אפילו ספר טוב, חובת קריאה ממש עבור מעריצי מאיר אריאל המושבעים ולמי שמעוניין להכיר עוד את האדם וחייו. הספר מכיל המון פרטים, קטנים וגדולים, על משפחתו, חבריו, תחנות משמעותיות בחייו, ואפילו פרטים עסיסיים על כמה מהרומנים הרבים. מתוך כל אלה מבצבצים מדי פעם בבירור הקשרים אוטוביוגרפים יותר או פחות לחלק משיריו. אין אחד אני חושב, כולל חובבי אריאל הקשים, שלא יצא נשכר מקריאה בספר הזה.

הספר כולל כמה גילויים מרתקים, למשל הסיפור מאחורי השיר "פלוגה בקו (או לגמרי במקרה)", כולל הרומן האפלטוני בין אריאל החייל לבין רותי פרס בת ה-17 מקיבוץ דפנה. ואמנם אריאל עצמו סיפר את הסיפור בהקדמה לשיר בהופעותיו, אבל הספר מעמיק ומספק פרטים נוספים, למשל ביקור אחרון, נואש כנראה, של אריאל בביתה של רותי רגע לפני חתונתו עם תרצה (עמ' 61).

סיפור פחות מוכר הוא הגרסאות המוקדמות ל"רישומי פחם", אותו תקליט אפרורי מ-1995. קלדרון מתאר בהרחבה איך "רישומי פחם" התחיל כהצגת יחיד בשם "יש תורם", שכללה את מרבית השירים המוכרים מהאלבום, בתוך סיפור מסגרת שעסק, בין היתר, בתרומת איברים ובהתנגדותו של אריאל לרעיון. בסופו של דבר ההצגה הפכה לאלבום וסיפור המסגרת ירד. מנושא תרומת האיברים נותרו השיר "שמעתי שאת נמצאת" (בתור להשתלת לב) שעכשיו נשמע הגיוני קצת יותר, והשורה "אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה" ב"שיר התעסוקה".

הגילוי המטלטל ביותר עבורי היה לגבי אישיותו של אריאל. טרם קריאת הספר, דמותו, כפי שהיא נשקפת בקטעים המוקלטים השונים (הופעות וראיונות בעיקר) נראתה לי אופטימית, מלאת הומור אפילו, ומאיר נראה אחד שלא לוקח את החיים יותר מדי ברצינות. את מאיר אריאל האופטימי אפשר לראות למשל בקטע ההקדמה המופלא לשיר "לילה שקט עבר על כוחותינו":

בספר, לעומת זאת, מצטיירת תמונה שונה. קלדרון מתאר אדם שמתייסר בחיבוטי נפש קשים. אחד שהתלבט שנים אם לעסוק במוזיקה, שלקח ללב כל אלבום שלא הצליח, שניהל מערכת יחסים מורכבת עם משפחתו ועם הקיבוץ. אדם שלאורך חייו שקע בתקופות של פסימיות, לעיתים כנראה על סיפו של דיכאון קליני (עמ' 152-153, 209).

בתחילת 1974, בימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שהה אריאל בסואץ עם יחידתו. בתקופה זו כתב את "לילה שקט". לפי העדויות שאסף קלדרון, בימים ההם בסואץ היה אריאל בתקופה לא טובה, אפילו על סף מחשבות אובדניות. אותו דיכאון ליווה אותו בצורה כזו או אחרת עד שנת 78'. וכל זה גורם לי לחשוב שוב על השיר ועל ההקדמה לו. כשמאיר אריאל אומר: "למי שלא מאמין בטוב, יש לי חדשות בשבילו – גם רע נגמר בסוף", את מי הוא מנסה לשכנע בטוב? אותי, המאזין, או את אריאל הצעיר, זה שראה שחורות אף ששכב "על מנגלים עסיסיים נוטפי שומן בשר כבש טרי הולך ונצלה" (איך אני מתענג על ההטעמה שלו את השורה הזו כל פעם מחדש)?

בהסתכלות חדשה על השיר אפשר למצוא רמזים נוספים לדואליות הזו. למשל בסוף השיר בהופעה, כשהוא שר בפעם השניה "והוא אחד העצובים בעיר", הוא מוסיף: "אני לא מבין את הפרדוקס הזה, אם הוא ככה, אז מה אני?". דואליות מסוג טיפה שונה אפשר למצוא גם בשיר "טרמינל לומינלט" ובקטע המעבר "הדשא של השכן" – בשניהם המבט המבודח על החיים והשגעון בצידם נראים לפתע באור אחר לגמרי. "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?"

ובכלל, אחת הגדולות של הספר היא התיאור השיטתי של מאיר אריאל, לא רק ככותב ומוזיקאי, אלא כאדם, על תחושותיו, פחדיו, ולבטיו. והספר אפילו לא מנסה להוציא את מושא הביוגרפיה בצורה מושלמת. הוא לא "איש משפחה למופת", לא תמיד אבא מושלם, והוא מצטייר כחייל וכחקלאי די מרושל. הוא דכאוני, מתוסכל, לעיתים ממורמר, לפעמים מבולבל ומחפש את עצמו. בן אדם. "סתם אחד".

בכל זאת, כמה הערות:

  1. יש בספר יותר מדי נסיונות לפרש הלכי רוח עמוקים שאני בספק עד כמה מישהו יכול באמת לבאר ולהבין, כמו גם יותר מדי ניתוחים סוציולוגים-חברתיים של אירועים בחייו שנהוגים בעבודות אקדמאיות ופחות בספר לקהל הרחב. אלה הופכים חלקים בספר לקצת מייגעים. 
  2. מאידך פחות מדי פרטים לגבי האלבומים (נגנים, תאריכים, סינגלים, הופעות, וכו'). ציפיתי שהספר יהיה מעין אנציקלופדית מאיר אריאל והפרטים האלה חסרו לי.
  3. הספר מכיל כמה ניתוחי שירים (אלה כנראה החלקים בהם היה שותף המלחין עודד זהבי) שהיו מאירי עיניים, למשל ניתוחי השירים "פלוגה בקו", "לילה שקט" ו"מדרש יונתי". לעיתים הניתוחים דרשו ידע נרחב בתיאוריה מוזיקלית שלי ולמרבית הקוראים אין, אבל ניחא.
    חבל שלא היו יותר ניתוחי שירים. במקרה הזה דווקא הייתי שמח לפרשנות סובייקטיבית של קלדרון על הרעיונות העולים בשירים גם אם זו רק דעה אחת מתוך פרשנויות אפשריות רבות.
  4. שימוש כפייתי כמעט בצירוף "מאיר אריאל", לעיתים אפילו בשורות עוקבות. לא נורא מפריע אבל מיותר – אפשר היה להשתמש בכינוי "אריאל" או אפילו "מאיר". זה לבד היה מוריד עשרה עמודים מהספר, אני חושב.
  5. התעלמות כמעט מוחלטת מדברים שקרו אחרי מותו – תגובות, שירים שכתב לאלבום הבא, מופעי המחווה וכדומה. אפילו האלבום "מודה אני" מקבל רק שורות בודדות. אני מבין את הסימליות הסיפורית בסיום במות הדמות, אבל ב-20 השנים מאז מותו קרו דברים רבים. אגדת מאיר אריאל חיה ובועטת, במותו יותר מבחייו, ואף ביוגרפיה לא תהיה שלמה בלעדיהם.

פרשת הקהילה הגאה

לקראת סיום נוגע קלדרון ב"פרשת הקהילה הגאה", אותן אמירות נגד קהילת הלהט"ב שהשמיע מאיר בשנת 1998. זהו פרק בחייו שגורם לחלקנו לנוע באי נחת בכיסא, בעוד אחרים מנסים להקטין את חשיבות האירוע או להתעלם ממנו כליל. קלדרון דווקא לא מתעלם מהפרשה ומתייחס אליה בנפח הראוי (גם לא מגזים מדי בחשיבותה מאידך, וגם זה יפה), אבל אני חושב שהוא עשה למאיר איזו "הנחת ביוגרף" וניסה לתרץ את הפרשה בכמה הסברים נוחים מדי, ולעיתים אפילו מנוגדים זה לזה.

הפרשה מתוארת בספר כחלק מרצף של אמירות מוזרות שניפק אריאל באותה תקופה, חלקן תמוהות ("רבין כראש ממשלה נשא באחריות לרבין שר הביטחון ולכן אחראי למותו", עמ' 293) וחלקן בעייתיות ("אונס זה אהבה בווליום גבוה", למשל). האמירות האלה, אליבא דקלדרון, הן חלק מ”התקופה הפרובוקטיבית” של מאיר אריאל, והוא מסביר אותן כנסיון מכוון ליצור פרובוקציות מתונות (עמ' 291) כדי למשוך תשומת לב, בתגובה לאיזה כעס פנימי ותסכול ארוך שנים כתוצאה מחוסר ההצלחה להגיע לקהלים רחבים. למעשה, נראה שקלדרון בונה את הטיעון הזה כבר בחלקים מוקדמים של הספר, עוד בחוסר ההצלחה של האלבומים הראשונים וההופעות הקטנות בשנות ה-70 וה-80. כל אלבום או סיבוב הופעות שנשאר רק בקרב מבקרי תרבות ויודעי ח"ן הם בספר כמו רמז מטרים לעתיד לבוא.

פרשת הלהט"ב היא, לפי קלדרון, פרובוקציה מתוכננת שיצאה משליטה. על ההתבטאות הראשונה של אריאל כלפי ההומואים בראיון המפורסם ל"ידיעות אחרונות" כותב קלדרון: "ההתבטאות (על היי פייב) היתה פליטת פה, בנסיון להצדיק פליטת פה אחרת" (עמ' 306), וגם: "זה הגיע ככעס על מוזיקה מטופשת, וכדי לשוות לכעס נופך רציני פתח בהרצאה מלומדת על מין ומוסר" (עמ' 307). זה כבר הסבר שמתחיל להתפתל סביב עצמו ואני מתקשה לקבל אותו. יותר מזה, אם מדובר בפליטת פה, מדוע חזר על האמירות שוב ושוב, ומדוע לקח לו קרוב לחודשיים לפרסם התנצלות (שלפי הספר נכתבה עבורו על ידי אדם אחר)?

ויש הסבר נוסף שסותר את ה"פרובקציות המתונות שיצאו משליטה", והיא הטענה כי אריאל: "התנתק יותר ויותר מן הציבור, וכך הבין פחות ופחות הלכי רוח אקטואליים" (עמ' 290, בעקבות המכירות הנמוכות של "רישומי פחם"). גם זו, אני מניח, אמירה שמכינה את הקרקע לעתיד לבוא, אך הפעם לא כפרובוקציה מתוכננת וגם לא כפליטת פה, אלא כמעיין ניתוק וחוסר יכולת של אריאל להבחין שזו לא אמירה שנכון להגיד באווירה החברתית של אותן שנים. מעיין "ועכשיו אני תקוע בזמן החדיש / ולמען האמת אני די אדיש". אז פרובקוציה מתונה או ניתוק מהלכי רוח ציבוריים? מודה שהתבלבלתי.

אולי יש תשובה פשוטה יותר שתחסוך את ההתפתלות הזו? אולי לא צריך להסביר ולתרץ את הפרשה בכזה מאמץ? אולי מאיר אריאל אמר מה שאמר כי זה מה שהוא האמין בו באותו זמן, וזו היתה "האמת לשעתה"? אמר, התנצל, ובתקווה שגם התכוון לכך – בזה צריכה להסתיים הפרשה. כל הנסיונות לטאטא את הנושא מתחת לשטיח או להסביר אותו בצורות שונות ומשונות הוא מיותר ומעיד בעיקר עלינו. על החיפוש שלנו אחרי אנשים מושלמים ויודעי-כל שאינם טועים, ועל האדרת המתים.

לפעמים נראה שרבים הפכו את מאיר אריאל לסוג של נביא. אפשר אפילו להבין למה ומדוע. הוא בעצמו מצטט נביאים (דניאל למשל), או משתמש בטון מטיף כמו הנביאים ("מדרש יונתי"), ובכלל בהרבה שירים זה מאיר אריאל שמתריע על בעיות ומנבא על עתיד שחור. אפילו צירוף שמות אלבומיו הראשונים יותר ממרמז על בלעם, סוג של נביא דמיקולו ("ונופל וגלוי עיניים"). ואם אריאל הוא נביא, הרי שאין בו מתום, וכל אמירותיו אמת צרופה.

אבל הוא לא נביא. חלק מנבואותיו המעט אנרכיסטיות, למשל על השיטה הדמוקרטית (בשיר "דמוקראסי") או על חופש הביטוי הן, בלשון המעטה, לא כוס התה שלי. אחרות (למשל בנוגע לתרומת איברים) נראות מיושנות או מעט תמוהות. וגם לא כל דבר שיצא מפיו הוא דברי אלוהים חיים. בקריאה בספר נתקלים בכמה טקטסים שלו שהם קצת מבולבלים וסותרים את עצמם עד שכבר לא ברור למה התכוון המשורר (למשל מכתב העזיבה מהקיבוץ, עמ' 210-211).

ואם יוצאים מנקודת הנחה שלא כל אמירה שלו היא אמת אוניברסלית, הרי שאפשר להכיל גם אמירות פחות מוצלחות כמו אלו שנאמרו כלפי הקהילה הגאה, מבלי שהדבר יוריד הרבה מהערכתנו לאיש ומדברים נפלאים אחרים שאמר וכתב. כפי שהספר לא ניסה להציג אותו כאדם מושלם, כך צריך גם בפרשה זו.

ורגע לפני שאני מסיים את החלק שלי בתוכניות שלכם להערב, אצטט שוב את מאיר, שכבר סיכם הכל בעצמו:

"ואני רואה עצמי
כטיפוס מיוחד
רק שלפעמים אני
עובר כמו סתם אחד"

 

From → דעות, כללי

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: