ספרי לי על הילד שהייתי – על האלבום הראשון של אתניקס
הסיפור שלנו מתחיל בילד. השנה היא 1990 והילד כבר בן 8. אחותו הגדולה, חובבת מוזיקה רצינית (שלימים כנראה תשפיע רבות על אהבתו למוזיקה) ומדרגת מצעדים מושבעת, זוכה בקלטת של להקה חדשה באחד מהמצעדים שהיא דרגה ברשת ג'. בעוד שהיא מעקמת אף אל מול המוזיקה הזו, הילד שלנו דווקא אוהב את מה שהוא שומע, קורא תיגר על קביעתה ומכריז שזו דווקא מוזיקה טובה. אפשר לראות בכך ניצנים ראשונים לדעתנות שתאפיין אותו לכשיגדל ואולי סימנים ראשונים למרד גיל ההתבגרות, אך משהו במוזיקה הזו משך אותו ודיבר אליו מהבטן, בצורה כזו שרק מוזיקה שאתה באמת אוהב מסוגלת.
האלבום הראשון, מוצג מוזיאוני
השנים עוברות, והלהקה מוציאה אלבום חדש בכל שנה, לקראת הקיץ. מדי שנה אץ לו רץ לו גיבורנו לקנות את הקסטה (המקורית!) שעלתה 20 שקלים. תוך מספר ימים הוא כבר מכיר את כל מילות השירים בעל-פה, ואוהב את כל השירים באופן מוחלט וללא סייג במין תמימות מתוקה שרק ילדים מסוגלים לה.
הלהקה היא להקת אתניקס. האלבום הוא האלבום הראשון של הלהקה. והילד הזה הוא אני.
כילד אהבתי את אתניקס. אפילו מאוד. אפשר להגדיר את זה כאהבה המוזיקלית הראשונה שלי, הרבה לפני שידעתי לנתח מוזיקה בצורה שכלתנית, לפני הוויכוחים בין רוק לפופ, עמוק או שטחי. משהו במוזיקה הזו תפס אותי מיד, מהבטן, בצורה אינטואיטיבית לגמרי.
הרומן נמשך עד האלבום החמישי, "אתה" (1994), ואחריו דרכינו נפרדו. הקו המוסיקלי של הלהקה השתנה בצורה בולטת, ובשלב הזה כבר בגרתי מספיק בשביל לעשות קצת חשבון נפש ולהבין שאני אוהב את המוזיקה הזו בעיקר מכורח ההרגל. נוסיף לזה את העובדה שלא היה שום דבר "קול" בלהיות מעריץ של אתניקס בתיכון, מה שללא ספק האיץ את ההתרחקות שלי מהלהקה, ונקבל את הסיבות העיקריות לכך שנפרדתי מהם לשלום. אני המשכתי לפתח טעם מוזיקלי עם השנים, ואתניקס שינתה את פניה שוב ושוב, ועברה מהצלחה גדולה לדעיכה, ומשם לרנסנס מרשים בשנים האחרונות.
קסטות "אוריגינל"
הילד כבר מתקרב לגיל 30 (ועדיין לא יודע מה לעשות כשיגמור את הצבא), עדיין חובב מוזיקה מושבע אבל עם טעם מוגדר וברור. באחד הימים, עת הוא חוזר אל חדר נעוריו, מוציאה אימו מאחד הארונות את חמש הקסטות האלו שקנה, ואז באה ואומרת "יש לך מכתב". לא, בעצם זה היה: "מה לעשות איתם? לזרוק?" לרגע כמעט ואמר "כן, ברור" באותה התכחשות אוטומטית לכתם המביך בעברו, ואז, במחשבה שנייה, חשב שאולי זו הזדמנות טובה לחזור לרגע אל אותו הילד, ולבדוק מה הוא אומר עליו כמבוגר.
אחרי שנים של התכחשות על גבול ההתנזרות כמעט, עלה בי לפתע הרצון לשמוע שוב, הפעם כבוגר עם טעם מוזיקלי מוגדר מאוד, את אותם שירים שליוו אותי בילדות. סגירת מעגל, התבוננות אחורה על הילד שהייתי, ואולי תשובה אפשרית לשאלה עד כמה הטעם המוזיקלי שלי השתנה מאז אותם ימים. האם אוכל לומר שכבר אז אהבתי רוק, הרבה לפני שידעתי להגדיר אותו? האם יש סיבה לאותו "כתם" בעברי המוזיקלי שאני מתכחש לו?
בחשש מסוים ניגשתי למוזיקה הזו שוב, מחכה לאיזשהו אחר הצהריים חיובי כמאמר המשורר, לרגע המתאים שבו אני כשיר להתמודד עם התוצאות האפשריות, שעלולות להיות מביכות קמעה.
אתניקס הוקמה על ידי זאב נחמה ותמיר קליסקי, אז ולמשך שנים רבות צמד מוזיקלי קרוב שקשה היה להאמין שמשהו יפריד ביניהם, על חורבות להקת מוסקבה. בהקלטות האלבום הראשון הצטרף אליהם ההמפיק יועד נבו, שהפיק מוזיקלית וניגן במרבית הכלים. גל הדני (המתופף של הלהקה עד היום) וגיל אלון (גיטרות) הצטרפו מאוחר יותר, כשהאלבום יצא מהאולפן אל הבמה. ועדיין, התעלומה הגדולה ביותר היא שבשום שלב לא היה בסיסט בלהקה, המקרה היחיד שאני מכיר של להקה בלי בסיסט.
יש משהו מרגש ומסקרן בשיר הראשון באלבום בכורה, שהוא כמו הצליל הראשון איתו רוצה האמן לצאת אל העולם, מעיין הצהרת כוונות. ובשניות הראשונות של "שניים שניים", השיר הפותח את האלבום, יש הרבה לשים אליו לב. הצליל הראשון הוא צליל מזרחי מסונתז, נושא על גבו את הבטחה למזרח בסגנון המוזיקלי של הלהקה, כמו גם לצליל האלקטרוני שלה. אחריהם משתלבים כלי הקשה בצליל אתני עם המאוול הצרוד של נחמה, מוסיפים את המימד הצרוד של נחמה שעוד נדבר בו. בהמשך מצטרפים כלים מערביים בדמות ליין בס בשרני ביותר וקצת גיטרה מחוספסת, מביאים את הרוק-הקצת פופי של ההרכב. 30 שניות של מוזיקת פתיחה עד תחילת השירה (כמה חבל שהיום כבר לא בונים ככה פתיחה של שיר), וכבר יש לנו מיש-מש של צלילים וסגנונות. האם אפשר להדביק הכל יחד בצורה סבירה?
באותם ימים התשובה היתה "כן, בהחלט", והסגנון הזה תפס ברדיו וגם אצל המאזינים. גם באוזני ההווה הקטע הזה עומד לא רע ואפשר לשמוע אותו בכיף גם היום. אם משהו מפיל אותו זה דווקא השימוש בסינתיסייזר ששרד טוב פחות את מבחן הזמן ונשמע קצת מיושן. אולי קצת קשה להבין את זה היום, אחרי דודו טסה, ברי סחרוף ומי לא בעצם, אבל באותה תקופה זה היה די ראשוני. נכון לאותה שנה (1990), רק בודדים שילבו מזרח ומערב במוזיקה ישראלית: אהוד בנאי והפליטים למשל עשו את זה בצורה טובה, וגם אלון אולארצ'יק ניסה ("בא לשכונה בחור חדש"). בימינו השילוב של צליל מזרחי במוזיקה מיינסטרימית נראה טבעי, אבל אתניקס היו בהחלט בין "הראשונים לזהות" את מה שיהפוך ברבות השנים לטרנד בולט.
והתוכן? על מה שר זאב נחמה? רוב הטקסטים קשים לפענוח והם סתומים למדי בפני עצמם, כך שקשה לדעת. ניחושים בהמשך. לפחות לגבי האווירה ועולם הדימויים של האלבום הזה אי אפשר לטעות. המילים יוצרות אווירה מדברית/תנ"כית, עם המון מוטיבים קדומים: אלים, אש, מדבר, אמונה, מקדשים, שפחות, ועוד ועוד. גם המוזיקה מחזקת את הדימויים האלה ויש בשפה המוזיקלית של האלבום משהו מדברי וקדום. המוטיב לא פסח גם על תמונת העטיפה עם צילום הגמל הנשקף במראה האחורית, ואם זה לא מספיק אז על האלבום חתומה (באופן מקרי, יש לומר) חברת "הליקון כנען", לא פחות, וסמל הגמל שלה מופיע בתחתית העטיפה.
עולם הדימויים שנבנה פלוס הסגנון המוזיקלי, גורמים לי לחשוב על האלבום כאלבום קונספט כמעט. אם תשאלו אותי, פס הקול של בני ישראל במדבר (וגם "אהוד בנאי והפליטים" נמצא בקטגוריה הזו. מעניין לבדוק עם אבותינו את מי מהם הם שמעו ארבעים שנה במדבר). אבל בכל הקשור למסר עצמו, אותו קשה להבין. מה בעצם מנסה נחמה לומר מתוך עולם הדימויים הקדום הזה?
להקת מוסקבה
אתניקס, כאמור, צמחה מתוך להקת "מוסקבה", שנהוג להגדיר את המוזיקה שלה במה שנקרא אז מוזיקת "גל חדש" ומחאה. "מוסקבה" פעלה החל מ-1985 וכללה בנוסף לנחמה את עובדיה חממה (לימים "אנא בכוח"), יאיר גת, אורי בלק (בהמשך ב"טאטו" ו"כרמלה גרוס ואגנר") ועמוס קשטן. הלהקה הוציאה כמה שירים, היחיד ביניהם שהוא טיפה מוכר הוא "רוברט" האנטי-מלחמתי בבירור ("יקחו אותך לקרב האחרון/ תפרוש בגיל שישים עם אות גבורה/ תכתוב שלא נתנו לך ברירה"). אני מצרף את הקליפ של השיר גם כי זו פיסת היסטוריה, וגם כי אין על זאב נחמה רוקד בגמלוניות בשלייקס. אציין שאמנם ירדתי בזה הרגע על זאב נחמה, אבל אני אומר את זה עם חיוך, ואני מלא הערכה והערצה אליו על כך שהוא שם פס על הביקורת ועושה מה שטוב לו.
שיר נוסף שכדאי לשים לב אליו הוא "כלב לא נותן ברירה". המילים והלחן הם של זאב נחמה, והם נכתבו על מלחמת לבנון הראשונה, מלחמה שהותירה את משקעיה על נחמה ותחזור אצלו מספר פעמים בשירים עתידיים. הכלב בשיר, זה ש"יוצא לעוד חיסול", לא מבדיל בין שמאלנים לסתם טיפשים, בלי מצפון ועם דם בציפורניים הוא, ככל הנראה, אריק שרון. מצד שני, יתכן שכמו בשיר "לא עוצר באדום" (שלום חנוך), מתבקש להניח שהשיר נכתב על שרון, אבל הוא לא נכתב על מישהו ספציפי.
גם כאן אני מצרף את השיר, גם כי זה שיר טוב, וגם כי זו הפעם היחידה שאני מכיר בה זאב נחמה מנגן:
חלק מהפתיחה הארוכה של "כלב לא נותן ברירה", בעיבוד פסנתר בלבד, מופיעה גם באלבום של אתניקס כקטע העשירי והסוגר של האלבום, והיא החוט המקשר בין שתי הלהקות. מדובר בעיבוד חדש של הדקה וקצת הראשונות של השיר, לפני שמתחיל החלק השני, הקצבי והמילולי של השיר. זו בחירה מעניינת, לסגור את אלבום הבכורה של אתניקס בקטע שלקוח משיר מוקדם יותר אבל לא לבצע את השיר כולו. אני רואה בזה אמירה – אם תרצה להבין את אתניקס, תצטרך להבין את מוסקבה (ועוד אנקדוטה בהקשר הזה: בגרסת הדיסק צורף שיר אחר באנגלית בשם "Calling Lebanon", שנוצר, לפי הכתוב בחוברת הדיסק ע"י אתניקס באוקטובר 1985, תקופה בה "מוסקבה" עדיין היתה פעילה).
בהמשך הדרך של מוסקבה עזבו כמה מחברי הלהקה ונחמה צירף את תמיר קליסקי. בסופו של הגלגול הזה נשארו באזור 1989 נחמה וקליסקי כ"אתניקס", ויחד עם יועד נבו יצרו את האלבום הראשון שיצא כאמור ב-1990.
אז על מה הוא שר?
הביקרותיות של "מוסקבה" מבצבצת בבירור גם מתוך השירים האלה, תחת המותג "אתניקס". אמנם הסגנון המוזיקלי השתנה – הוא התבגר והתעדן מצד אחד ונוסף לו חלק אתני מן העבר השני – אבל אפשר לראות את הדמיון בין שתי הלהקות. באשר לטקסטים, לא שבמוסקבה הם היו ברורים עד הסוף, אבל באתניקס הם עברו תחת מכבש נוסף של עמימות שמקשה עוד יותר על ההבנה שלהם. אבל תחת ההנחה שהרעיונות הם אותם רעיונות והדעות לא השתנו יותר מדי בשנים הספורות שבין "מוסקבה" ל"אתניקס", אפשר לנחש שאותן דעות של מוסקבה מובעות גם כאן, בדרכן הייחודית.
האמת, לא מוכרחים לחפש כל כך רחוק. אפשר לבקר את זאב נחמה על כל מיני דברים, לעיתים אפילו בצדק, אבל דבר אחד בטוח – את הדעות הפוליטיות שלו הוא לא ממש טורח להסתיר. בין אם זה אופנתי יותר או פחות, ובין אם הקהל הפוטנציאלי שלו יאהב את זה או לא, אז וגם היום נחמה "לא נותן ברירה", ובמוזיקה הישראלית בה זמרים רבים מתחבאים פוליטית זה ראוי להערכה.
אפשר להניח שנחמה משתמש בשפה שבנה ובעולם הדימויים הזה כדי להגיד משהו על ימינו אנו. הרבה שירים פונים אל מישהי, אישה, אבל ההנחה הרווחת היא שברוב השירים האישה היא המדינה, והוא משרטט מערכת יחסית סבוכה ואמביוולנטית איתה ("את מעיין יבש באפיקים צרובים". אאוץ'.). אבל גם תחת ההנחה הזו עדיין קשה לפענח את השירים.
למשל בשיר השלישי, "אין לאן ללכת (מכורתי א')":
בין אורחת גמלים
את מסתירה פנייך
את השפחה
הקנויה, הבזויה
טבעת המלכות
שבין אצבעותייך
כבר לא נותנת כלום
מלבד האשליהואין לאן ללכת
ואין לאן ללכת…אל ואמונה
כבר לא הולכים ביחד
את מתנערת
ממסורת ומצוות
האל נטש אותך
לקחו אותך בלי שוחד
את מוכנה עכשיו
לשש שנים קשות
על פניו, קשה לדעת האם מדובר על אישה או מדינה, אולם כששם השיר בסוגריים הוא "מכורתי א'" (יש גם מכורתי ב' בהמשך), המילים כולן נצבעות בצבע שונה. השיר הזה די מייצג מבחינת המוטיבים שהוזכרו קודם: אלים, אמונה, דת, גמלים, מדבר, שפחות, ושאר מושגים שכאילו נלקחו מספר "במדבר" (כבר אמרתי שלדעתי זה האלבום ששמעו בני ישראל כשהלכו במדבר). אוקי, עכשיו אפשר להבין טוב יותר את המסר?
לא ממש. קחו למשל את המשפט "אל ואמונה כבר לא הולכים ביחד / את מתנערת ממסורת ומצוות". מה זה אומר? במנותק ממה שאני יודע על דעותיו של נחמה ומחוץ לקונטקסט החילוני שאני מניח שממנו הגיעו הטקסטים, הייתי הולך דווקא לכיוון השני – ביקורת על ההתנערות של החברה הישראלית-חילונית מהמסורת היהודית. ואולי זו בכלל ביקורת על כך שבראשית הציונות, לפני כ-100 שנים, נזנחה היהדות כנכס תרבותי לטובת יצור חדש עברי-חילוני, שגילגולו הוא החילוני הממוצע והקצת בור, יש לומר, של ימינו (שנאמר: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות")? אבל אני מניח שהפירוש הפשוט יותר הוא גם הסביר יותר, וזו ביקורת על הממסד הדתי. או משהו. בכל אופן, מתוך המילים קשה לדעת.
בחזרה לשיר כמכלול, הרגע הזה בפזמון כשנחמה צועק "אין אין אין לאן ללכת" הוא הרגע שבו אני חותם על האלבום הזה כאלבום רוק. אמנם במשך שנים נמנעתי מלומר את זה, בטח כילד, אבל זה אחד הדברים המפתיעים שקפצו מולי כששמעתי את האלבום מחדש, וחלק מהתיקון הוא לומר את זה בצורה ברורה. מוזר ככל שזה עשוי להישמע, אתניקס וזאב נחמה הביאו פה את אחד משירי הרוק הטובים של אותה תקופה, ואני עומד מאחורי הקביעה הזאת. יש כאן את כל המרכיבים: קצב, דיסטורשן, ביקורת, תופים מהדהדים, והצעקה הצרודה של נחמה, כמיטב המסורת של שירי הדרך ברוק האמריקאי (ספריגסטין וכו'), רק שלנו, מפה, עם אבק מדברי, נוף צחיח וצליל אוריינטלי. קחו את השיר הזה לנסיעה הבאה שלכם במדבר, תצרחו את הפזמון ותגידו שאני טועה.
[ובפינת האנקדוטה, בגרסת הדיסק צורף בונוס נוסף – גרסה אנגלית של השיר, בשם "If I had a Secret". התוכן שונה לגמרי והשיר איבד את המשמעות הטעונה המקורית שלו. מי שתירגמה אותו לאנגלית היא קרן ברק, זמרת של להיט אחד (באנגלית זה נשמע טוב יותר – one hit wonder) שהתפרסמה עם שיר בשם, תחזיקו חזק, In Beirut. אין מקריות בעולם].
מכורה שלי
"לילה קר (מכורתי ב')" הוא גם כן שיר טוב מאוד. בהקשר הזה אציין שאני מת על הקטע הזה של שירי א' ו-ב', כמו קוצים א' וב' של מאיר אריאל, ובכלל, הקונספט של שירים בהמשכים: "שיר המקצוע", ו"זנב הלטאה של שיר המקצוע" אצל מאיר אריאל, "יחזקאל VS. ניו יורק" ו"יחזקאל ממשיל" אצל שלומי שבן, ואפילו, שימו לב איך חזרנו למכורה, "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג שהוא מחזור של שלושה שירים שהראשון בהם מתחיל במילים "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה".
יותר חשוב לענייננו הוא שמכורתי ב' הוא שיר ברור יותר. שוב זו אישה, ושוב היחסים איתה לא פשוטים: "שוב חונקת אותי, את אשה קרה / כל מה שנותנת לוקחת". שוב שם השיר האלטרנטיבי מרמז על כך שהאישה היא הארץ או המדינה, אבל, בניגוד ל"מכורתי א'", הפעם גם המילים תומכות בכך:
את מתחת כמו אם
אוהבת את הבן הלוחם
ולא אכפת לך המוסר
אלוהים שותק הלילה
…
שוב כובשת אותי
עם זרי דפנה
האמת גלויה ואת מתחת
שוב כובשת אותי
את אשה קרה
כל מה שכובשת לוקחת
אני לא בטוח שהוגן לנתח כל שיר באלבום בהקשר של עם ומדינה, ובהחלט יתכן שחלק מהשירים חפים מהקשרים לאומיים מהסוג הזה. אבל תהא האישה בשיריו של נחמה אשר תהא, נראה שיש לו יחסים מסובכים מאוד איתה.
מעניינת גם דרך הפניה שלו אליה – הוא פונה אליה בגוף שני (נוכחת), בעיקר בשימוש במילה את. למעשה המילה "את" מופיעה בשבעה מתוך תשעה שירים, ושלושה שירים פותחים במילה הזו בדיוק. התחושה היא שהאישה/האהובה/המדינה נוכחת בחדר כשנחמה שר, ולאור היחסים המסובכים איתה, יותר משזה נשמע כאוסף שירי אהבה, זה נשמע ככתב אשמה כלפיה. למשל המשפט המבלבל: "את מעיין יבש באפיקים צרובים", שתמיד נשמע כמו התחלה של אחד המשפטים היפים שאפשר לומר למישהי, עד שקולטים את ההמשך. הנה כמה דוגמאות נוספות:
את האלה אשר סגורה בחדר / את האש, אש התמיד
את בת הים אשר קשורה למזח (שניים שניים)
(את) מסיתה אל קו המים והאש לא תבער
את האהבה והלהב (ציפור מדבר)
את השפחה הקנויה הבזויה (אין לאן ללכת)
את קשורה לאדמה / נוגעת במים אפורים / בקצות האצבעות (כמו האלים)
את עם הדגל שומעת בדופק / את ההמנון שבלב (בלונדונדרי כמו במרסנד)
האלבומים הבאים
רציתי לכתוב קצת על ארבעת האלבומים הבאים של אתניקס, אבל מפה לשם יוצא שזה אחד הפוסטים הארוכים ביותר בתולדות הבלוג. מאידך, פטור בלא כלום אי אפשר והסיכוי שאכתוב עליהם בעתיד בנפרד נראה קלוש, ולכן ארדד אותם לכמה מילים, מודע ליומרנות שיש בכך:
גם האלבום השני, "מסאלה", הוא די מיתולוגי עבורי. באלבום הזה אתניקס כבר הולכים לכמה כיוונים, לעיתים אף מנוגדים: כמה שירים כוללים את עולם הדימויים התנ"כי (אמונה, איסקנדר, הילולה), אולי שאריות מהאלבום הראשון, והם דומים לאלבום הבכורה גם בעיבוד שנוטה יותר לרוק (ובאופן לא מפתיע כנראה הם גם אלה שיותר אהבתי), אם כי ניכר בהם צליל יותר אלקטרוני-תכנותי, וצליל חזק של מכונות תופים. שירים אחרים הם שירי אהבה פרופר, בלי משמעות חבויה על המדינה או משהו, כנראה (למשל שיר הנושא "קטורנה מסאלה"). מבחינה מוזיקלית, בחלק מהשירים הצד המזרחי מעמיק (שוב, קטורנה מסאלה), ובאחרים צץ צד פופי לגמרי ("כתם הפרי" עם איזו גיטרה ספרדית אפילו, או "שיר ישן"). כמו באלבום הראשון, מרבית השירים מסתיימים בפייד-אאוט, טכניקה שהיתה קצת מיושנת אפילו אז.
"יללת תן" יצא ב-1992 והוא מנסה, באופן מפתיע יש לציין, להיות רועש וקצבי יותר. הרבה גיטרות ותופים מהירים (פחות אלקטרוניים הפעם, כנראה), על גבול רוק כבד לעיתים. העיבודים מוזרים לעיתים שלא לומר קצת מביכים, והתוצאה, באופן לא מפתיע, פחות מרשימה. זה כנראה האלבום הפחות מוצלח מבין הראשונים של הלהקה. כפי שקורה לעיתים, השיר שהצליח מהאלבום הוא דווקא זה שלא מייצג אותו בשום אופן – ואני מדבר על "תותים". הפייד אאוט עדיין כאן כמובן, וגם הסינתיסייזר המיושן של קליסקי.
הרביעי, "אדם ונחש", הוא כבר ג'ונגל של סגנונות, עם יותר משקל לפופ ולדאנס. בטקסטים נחמה ממשיך לומר דברים, למשל על קליטת העליה (יורי וריקה), על פוליטיקאים (קאדילק ג'ו), וגם על השטחים (הקו הירוק, חברון). יש גם בשורה – נפסק השימוש האובססיבי בפייד אאוט.
"אתה", האלבום החמישי משנת 94, ממשיך את השעטנז. שלושה שירים ראשונים מזרחיים לגמרי בצליל, אחר כך שני שירי רוק-אלקטרוני-מסונתז, וכך הלאה. נחמה ממשיך עם ביקורת חברתית למשל ב"אתה", שעוסק באלימות אצל בני נוער ונכתב בעקבות רצח נהג המונית דרק רוט על ידי "בני טובים". יש גם קאבר כוחני (פאוור-קאבר?) ל"פרחים בקנה", ואני תוהה האם זה היה הרגע שגילה לי את השיר הזה שמרגש אותי עד היום.
סיום
ההאזנה המחודשת לאלבום הראשון היתה חוויה משונה מאוד. אמנם כל הסיפור קרה לפני די הרבה שנים, יותר מעשור כנראה, אבל אני עדיין זוכר את התחושות. כל שיר וכל מנגינה (גם באלבום השני) עוררו אצלי איזה זיכרון קדום, לא ממש מוכר אבל בהחלט לא זר לגמרי. כאילו איזה זרם תת קרקעי אצלי זכר את השירים, ורק חיכה למשהו שיעורר אותם מחדש. אני נזכר איך הייתי סוגר את הדלת, מכניס את הקלטת לאיזה טייפ קטן, ושומע את האלבום מתחילתו ועד סופו, ברצף. היום קשב מוחלט כל כך לשיר, שלא לדבר על אלבום שלם, נשמע מופרך.
ובאשר לשאלה העיקרית, מסתבר שילדותי אינה מביכה כפי שחשבתי. אמנם קשה להגדיר את הרפרטואר העשיר של אתניקס כרוק (או כאיזשהו סגנון בודד. הלהקה שינתה את פניה המוזיקליים לא פעם), אבל לפחות האלבום הראשון עומד בכבוד בשורה אחת עם שאר אלבומי הרוק של התקופה. זה אמנם לא אלבום רוק בועט לפנים, אבל בהחלט אלבום רוק. אלבום שאני יכול לשמוע ולהנות ממנו גם היום, במנותק מהיחס הנוסטלגי שלי אליו. הטעם המוזיקלי שלי, שאמנם התפתח מאז הייתי בן 8 ותפס כיוון די מוגדר, לא צריך לעמוד נבוך אל מול בחירותיי המוקדמות. להפך. בניסוי הלא מדעי שנעשה כאן, נראה כאילו משהו בתוכי אהב גיטרות-בס-תופים הרבה לפני שידעתי לתת בהם סימנים. יש מה לבקר באלבום – למשל חלקים בעיבוד שפחות עומדים במבחן הזמן – אבל הסך השלם טוב מאוד. ויש גם את העניין המילולי: בעוד את האווירה והנימה הביקרותית אני מבין היום בניגוד לתמימות של אז, את המילים אני לא מבין, אז כמו היום.
הרבה גלגולים עברה להקת אתניקס ב-30 השנים שחלפו, כולל נגיעה בכמעט כל סגנון מוזיקלי אפשרי. תקופות מוצלחות יותר ופחות, ממוזיקה נחמדה ועד כמה רגעים מביכים (שיר הטרטע, האינטרנט שלי…), אבל האמת שזאב נחמה כנראה די מבסוט מעצמו ובצדק. מי שלא מנסה לא טועה, אבל גם לא מצליח. נחמה ואתניקס דאגו להישאר על הגלגל, ובמבחן התוצאה הם בהחלט הצליחו, גם אם אני פחות אהבתי את הכיוונים האלה. אני אזכור להם אלבום ראשון מוצלח, כמה שירים נוספים, ובעיקר חסד נעורים של אהבה מוזיקלית ראשונה.
הילד בן 30, ואחרי שהבין שאין במה להתבייש, הלך ורכש את האלבום בגרסת הדיסק. אחר כבוד הניח את האלבום כחלק מאוסף הדיסקים שלו, ותוך שהוא מתבונן בערימת התקליטים הישנים חשב שגם אתניקס הם חלק חשוב מהשירים שליוו את חייו.
בטטת רוק 
פוסט נהדר. גם אני אהבתי מאוד אהבתי את אתניקס באלבומים הראשונים וגם אני איבדתי אותם אחרי האלבום "אתה". תודה על הניתוחים המעניינים של הטקסטים. כאדם שנוטה להקשיב למוזיקה בלי להקשיב למילים, זה אף פעם לא הפריע לי שהמשמעות מאחורי המילים לא ממש ברורה, ואולי אני אפילו רואה את זה כיתרון מסוים, כמו יצירת אמנות מופשטת שיש בה אווירה והיא לא מנסה לעורר במי שצורך אותה משהו מסוים, אלא מאפשרת לכל אחד להתחבר אליה מהמקום שלו.
תודה רבה. משעשע שחווינו מסלול דומה עם אתניקס.
יכול להבין אותך לגבי המילים. אצלי כמובן הכל מתחיל ממילים. כל אחד והשריטה שלו…