צעקה, והיא גדולה – מילים מאוחרות לזכרו של מאיר בנאי

יום חמישי, 12 בינואר 2017, סביבות עשר וחצי בלילה. "נכנס למכונית פותח אותה", סביב, כמובן, הכל שקט. הרדיו על גלגל"צ ומתנגן שם שיר של מאיר בנאי. נחמד שמשמיעים אותו. מעביר לרשת ג'. היו ימים בהם הייתי שומע דרך קבע בשעה הזו את "רוק בישראל". כבר שנים שאני כבר לא שומע רדיו בשעות האלה, אבל אם אני כבר באוטו למה לא לחזור להרגל ישן? מצחיק, גם כאן שיר של מאיר בנאי. נשמע כמו משהו מהופעה. השיר מסתיים ואחריו עוד אחד מהופעה. כנראה משמיעים הופעה שלו בשעה הזו. נחמד. מגיע למחוז חפצי, יוצא מהאוטו וממשיך בעיסוקיי. חוזר לאוטו, כבר אחרי 11, ושוב מאיר בנאי. מחזיר לגלגל"צ וגם שם מאיר בנאי. פה, כמו שאומרים, כבר חשדתי. מעביר מיד לתחנות אחרות ובכולן מאיר בנאי. אני מבין מיד שיש רק אפשרות אחת. שברי דיווח ברשת ב' מבשרים שאכן כך. מאיר בנאי נפטר.

מאיר בנאי (צילום: זיו קורן, לשכת העיתונות הממשלתית)

יותר משנתיים יושב הרעיון לפוסט הזה במגירה הוירטואלית כשהוא חצי כתוב, ובשום שלב לא הגעתי לסיומו. בכל שנה לקראת יום השנה אני חושב שאולי הפעם אתיישב לסיים אותו ומגלה שאינני מסוגל. הפעם כן, וגם זה במאמץ מסוים. לא מעט כבר נכתב על מאיר בנאי, וכנהוג אצלנו – במיוחד לאחר שנפטר, כך שקשה למצוא במה לחדש. כפי שאמרו לפני, מאיר בנאי היה לא רק זמר וכותב מוכשר אלא גם אדם צנוע. לא נותר לי אלא לנסות להאיר כמה נקודות שפחות דובר בהן.

חומר נפץ

שני צדדים למאיר בנאי. הראשון הוא השקט יותר, זה שכותב שירים נעימים, יש שיאמרו בלדות (אני אישית מעדיף בטטות), על אהבה: "מנגינת הנדודים", "כמה אהבה", ו"אהבה קצרה" אם לציין כמה מהיותר בולטים. שירי אמצע הדרך-פופיים שיש בהם גם מורכבות ועומק, אך הם גם מחליקים יפה באוזן ומשתלבים היטב בכל פלייליסט סטייל "סופשבוע רגוע".

צד שני הוא צד ה"צעקה". אותה צעקה מאיר בנאית מפורסמת שקיימת בהמון משיריו ("חלומות אחרים", "גשם", או "אצלך בעולם", למשל). בצד הזה של בנאי יש משהו מתוח מאוד, בודד, מתוסכל, אפילו קצת כועס שבדרך כלל מתפוצץ באיזו צעקה גדולה בפזמון ("בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה" כהבניית המתח, וזעקת ה"גשם, רד כבר גשם" בפזמון כדוגמא מאפיינת).

אם כן, שני צדדים למאיר בנאי, וכפי שהוא אמר, "יש בו שניהם".

בשנת 1992 יצא לאור האלבום "וביניהם", אלבום שהיה כנראה המוצלח ביותר שלו מכל בחינה ואף זיכה אותו בתואר "זמר השנה". מתוכו זכורים בעיקר השירים "אהבה קצרה" (שיר השנה לשנת 1992, כן?), ו"וביניהם", אבל מי שמאזין לאלבום כולו מגלה ששני השירים האלה הם יוצאי דופן, לפחות מבחינה מוסיקלית. האלבום כולו מחזיק איזשהו מתח פנימי חזק מאוד. בנאי של האלבום הזה הוא אדם מוטרד מאוד, כועס-שלא-לומר-זועם, והאלבום הזה הוא כנראה גם הביטוי החזק ביותר לאותה צעקה שלו.

באלבום הזה הצעקה לקחה צעד נוסף גם מבחינה מוסיקלית אל עבר רוק גיטרות לכל דבר, סגנון שמאיר בנאי תמיד היה קרוב אליו אבל בדרך כלל נמנע מלגעת בו ממש. רק באלבום הזה הוא הרשה לעצמו ללכת צעד אחד מחוספס יותר מכפי שאנו מכירים אותו. זה כנראה האלבום הרועש ביותר שלו, כשאת המתח המובנה משרת מבחינה מוסיקלית השילוב של בס-תופים, עם ליינים ברורים של בס עבה ותופים דומיננטים שלפרקים מהדהים כמיטב מסורת שנות ה-80, ולכל זה מתלוות גיטרות חשמליות חזקות.

האלבום נפתח רגוע באופן יחסי, עם אחד הלהיטים הגדולים של בנאי, "אהבה קצרה", אבל רגוע במוזיקה של מאיר בנאי זו מילה שצריך לקחת בערבון מוגבל. כמעט ואין אצלו שירים שמחים באמת, וגם "אהבה קצרה", למרות העיבוד הנעים, הוא שיר כואב על אהבה שמסתיימת. עוד בהמשך מופיע להיט קליל נוסף, "וביניהם", שהוא אחד השירים המייצגים ביותר כנראה את מאיר בנאי האדם: "יש בי שניהם" (חילוני-דתי, כועס-רגוע, עכבר העיר מול עכבר הכפר).

אבל למרות שאני מגדיר את החצי הראשון כרגוע, צריך לקחת את האמירה הזו בזהירות. השירים, מלבד השניים שהוזכרו, אמנם לא נותנים בראש מבחינת רוק גיטרות, אבל הם טעונים במתח פנימי חזק מאוד, הן טקסטואלית והן מוזיקלית, והמתח הזה לא מרפה בשום שלב של ההאזנה. "שער הרחמים", עוד המנון של בנאי, מופיע גם כן בחלק הזה ולא צריך להכביר במילים על המתח בשיר הזה ("איש חולם אני, וכך היה תמיד"), אבל דווקא שיר פחות מוכר, "והאור בחוץ" מעיד טוב מכולם על האווירה הטעונה של האלבום:

והאור בחוץ משתנה
אני לא מבין מה קורה
מחשבות רודפות את ראשי
מנסה לחזור לעצמי

מה קורה פתאום
חום הופך לקור
כשאני אבוד בשביל
כלום לא מסתדר
אור הופך לצל
משהו נורא מתחיל

אפשר לדון בבחירה לקרוא לשיר "והאור בחוץ" על פני "האור בחוץ" או על פיצול השורות לשני חלקים בזמן השירה (והאור בחוץ.. משתנה, אני לא מבין.. מה קורה) ותחושת המתח וסערת הרגשות שהאלמנטים האלה מייצרים, ואפשר פשוט לתת לצלילים לדבר:

גם כשהוא מביא שיר על קרקס שנראה נחמד על פניו, זה לא שיר שמח במיוחד. הגיטרה השניה מחזיקה את המתח המתמיד, ודוק של עצבות נכנס פנימה עם חלומות ילדות לא ממומשים. אפילו הליצן בקרקס הוא ליצן עצוב (מוטיב חוזר אצלו).

בשני השירים הלפני אחרונים הצעקה מעלה הילוך, והכל מתפרץ. בנאי פוצח ברוק סוחף שמאפיין יותר כמה בנאים אחרים מהשבט מאשר אותו. בכל מקרה, בנאי צועק פה את נשמתו כפי שהרשה לעצמו מבחינה מוסיקלית רק במקרים ספורים, והתוצאה מהממת.

ב"חומר נפץ" הוא מספר על בית בוער:

חומר נפץ
זה מתפוצץ
כאן בתוך ביתי
זה בוער סביבי
פחד

והבלבול
והתיסכול
כבר בכל מקום
איך אפשר לישון
ככה

הדגש מבחינתי הוא לאו דווקא על התוכן המילולי, לא כי הוא לא טוב – הוא מצוין, אלא על הצד המוסיקלי שטיפה חריג אצלו. יש כאן ריף גיטרה, בס אימתני שמשחרר נפצוצי בס לכל האורך, ואפילו גיטרות מייבבות לקראת סיום. בקליפ (מתוך זהו זה!) יש אפילו פתיל נפץ, במעין קליפ מילולי שלא יכול שלא להעלות חיוך אצל כל מי שגדל פה בשנות ה-90:

"עכשיו את מרוצה" הוא ממש כתב אשמה מול בת הזוג (וגם כאן דאגו לקליפ משעשע כדי להקליל במעט את האווירה..). הרקע לאלבום בכלל ולשני השירים האלה בפרט לא לגמרי ברור. אני זוכר שקראתי איפשהו שהאלבום נוצר ברקע גירושיו מאשתו, מה שמסביר את הטקסטים והאווירה, אולם לא מצאתי לכך סימוכין. בכל אופן, מאיר בנאי (קרדיט גם למשה לוי שהפיק את האלבום) הרשה לעצמו להיות באלבום הזה רועש ומלוכלך יותר מאי פעם, וזה מבחינתי פאר היצירה שלו.

שמע קולי

בשנות האלפיים היה בנאי בתהליך חזרה בתשובה, ובשנת 2007 הוציא את האלבום "שמע קולי" שהכיל לחנים מקוריים שלו לפיוטים יהודים. באותן השנים כבר היה גל אלבומי החזרה בתשובה בעיצומו, ובמבט ראשון היה נראה ש"שמע קולי" הוא עוד אחד בשרשרת ארוכה של אלבומים מהסוגה הזו. שוב זמר מוכר שהתחזק או חזר בתשובה והחליט להקליט כמה תפילות או קטעים מהמקורות כדי שכולנו נחזה באור. חלקם בוודאי עשו זאת בכוונה אמיתית, אחרים עלו על הגל, אבל כך או כך, התוצאה לרוב היתה "פרווה" – לא נועזת או מעניינת מדי ונגועה בהדרת כבוד לטקסט המקורי שמסרסת את היצירתיות והפרשנות המחודשת.

אם לומר את האמת, על פי הסינגל הראשון שיצא, "לך אלי תשוקתי", לא היה נראה שמאיר בנאי הולך לעשות משהו שונה. למרות זאת האזנתי לאלבום במלואו ושמחתי להתבדות. "שמע קולי" היה זרקור שונה ומשמח בזרם די סטנדרטי של אלבומים מהמקורות. העיבודים וההגשה במקרה הזה היו רעננים ומחדשים כבר אז והם כאלה גם בהאזנה מחודשת אחרי עשור. יש באלבום תחושה כאילו באו באמת לעשות מוזיקה ושהושקעה מחשבה בתוכן, ולא הסתפקו בעיבודים סטנדרטים לטקסטים מהמקורות. מה אומר, בהגשה כזו, אפילו חילוני לא ממש מאמין כמוני יכול היה להתחבר לשירים ולמצוא בהם עניין.

יש למה לחכות..

בשנת 2011 התראיין מאיר לכתבה (לינק לכתבה) בערוץ 2 (כל כך הרבה דברים השתנו מאז.. ערוץ 2 הוא "קשת 12" ורשת ג' היא כבר "כאן ג'", בשבילי זה עדיין ערוץ 2. כן, ערוץ 2). בסופו של הראיון הנהדר שאלה סיון רהב-מאיר: "מתי מאיר בנאי יחזור לכתוב לבד?". בנאי התלבט לא מעט ולבסוף ענה בכנות:

"עוד לא מצאתי את הדרך לכתוב ממקום דתי לא קיטשי"

הכנות שבה הוא מודה שטרם מצא את המקום האמיתי, הלא סיסמאתי, לכתיבה היא נדירה בעולמנו. לא מעט יוצרים שחזרו בתשובה "חטאו" בכתיבה קיטשית ובנאלית בעוד הוא, בצניעות האופיינית לו, ממתין למוזה הנכונה. הראיון מסתיים כשמאיר אומר: "יש לי למה לחכות" ורהב מאיר ממהרת לתקן: "לנו".

כמעט שש שנים חלפו עד ינואר 2017 ומאיר לא שחרר חומרים חדשים, אם כי כבר נאמר כי ניגן וכתב עד הימים האחרונים. האם מצא את המקום הנכון לכתיבה או שמא היה עדיין בחיפוש? למרבה הצער, כולנו נמשיך לחכות.

העוקד, הנעקד והמזבח

כך תמיד חשבתי שאסיים את הפוסט, עם המשפט המהדהד הזה בראש. אבל לאחר מחשבה נוספת, הבנתי שמאיר בנאי כבר מצא את המקום האמוני-הלא קיטשי שלו בכתיבה. הרי כך הוא כתב תמיד, הרבה לפני שנעשה דתי.

ההשגחה העליונה, אותו מישהו גדול שאפשר לפנות אליו, כאדם דתי או כחילוני מאמין, קיימת בשיריו לכל אורך הדרך. עוד באלבומיו המוקדמים כתב מאיר שירים מלאי אמונה. אלה לא שירים שמשבחים את אלוהים, בכל מקרה אני לא חושב שזה המקום שהוא חיפש גם כאדם דתי, אלא שירים "רגילים", שאותו כוח עליון נוכח בהם כמקום לפנות אליו, ואצל מאיר בנאי לא פעם גם כדי לזעוק אליו.

הדוגמאות המוכרות ביותר הן כנראה "שירו של שפשף" ("הכוונה נותנת אמונה"), שאמנם נכתב ע"י יאיר ניצני אבל אין ספק שבנאי שר את המילים בכוונה עצומה, ו"גשם" שיכול להתפרש כקריאה לגשם שישטוף את הזוהמה ושאחריו הכל יתחיל מחדש, בהשראת סיפור המבול אם תרצו. בנאי בעצמו אומר באותו ראיון שהוזכר קודם שהשיר הוא על משיח.

הנה עוד כמה דוגמאות משירים פחות מוכרים:

"והאור בחוץ" הוזכר כבר קודם אבל למה לא להזכיר שיר כל כך מוצלח פעם נוספת:

רק הראה לי את הדרך מן האפילה
זה אני עומד בחושך ולוחש תפילה

בשיר שסוגר את אותו אלבום ("וביניהם" המופתי), "ירושלים", הוא מסביר גם איזו תפילה:

תתפלל לקדוש, תתפלל אל תחשוש
תתפלל לקדוש, התפילה שבראש

ואולי דוגמה לתפילה נמצאת בשיר נוסף מאותו אלבום, "נגמרות לי המילים" שכתב אהוד מנור:

שר
אל שמיים אפורים,
אל פתחי הרחמים,
לא מוצא את המילים.

עוד שתי דוגמאות מהאלבום הבא, "מנגינת הנדודים". בשיר "וברכבת" כתב:

"וברכבת ראיתי רק אותך
עוד פעימת גורל אני שלך
הכרטיסן שואל לאן נוסעים
אני מוצא עצמי משיב אל אלוהים".

ובשיר "העוקד הנעקד והמזבח", שוב למילים של אהוד מנור:

ביום בו ייפתח השער,
אפרוש ידי לאל עליון.
וכאשר יונף התער,
אומר לו אנא זכור אדון.
אדון עולם, רק אל תהיה שוכח,
העוקד, הנעקד והמזבח.

אם כן, מאיר בנאי לא היה צריך לחפש את המקום האמוני לכתיבת שירים – הוא היה קיים אצלו עוד מראשית הדרך, הרבה לפני ששם עליו תווית של כתיבה אמונית.

---

מאיר בנאי לא איתנו כבר שלוש שנים, אבל המוסיקה שלו עדיין כאן, ותמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות. השירים החכמים שלו ימשיכו לקסום לכולנו, בין אם אתה חילוני כופר או דתי מאמין. הרי "יש בה שניהם".