כמה מחשבות על בחירת "ילד של אבא" לשיר השנה (ולעומתו "ילדה כמוך" של אריאל הורוביץ)

בראש השנה האחרון נבחר שירו של מוקי, "ילד של אבא", לשיר השנה במצעד של גלגל"צ. מוקי נבחר גם לזמר השנה, וניתן בהחלט לומר שזו היתה השנה שלו. האלבום התקבל בהתלהבות, השירים נטחנו ברדיו, ההופעות בזאפה ביותר מ-100 שקלים הכרטיס מלאות (ככל הידוע לי, לא הייתי באחת), וכן, גם השתתפות כשופט ב"כוכב נולד" (או איך שלא קוראים לתוכנית היום) שמן הסתם אחראית יותר מהכל להצלחה שלו השנה. אך האם "ילד של אבא" ראוי לבחירה הזו?

למען הסר ספק, אינני נמנה על חובביו הגדולים של מוקי, אם כי חשוב לציין שבהשוואה לשאר המוזיקה המושמעת בגלגל"צ, מוקי הוא באופן יחסי הרע במיעוטו. פה ושם בעבר גם היו לו כמה שירים נחמדים, ובאופן כללי, עד האלבום הנ"ל, אפשר היה להגיד שהוא "בסדר".

שני שירים של מוקי הושמעו בעיקר השנה. ראשון יצא לרדיו "לב חופשי" כזה שמסמן את מוקי החדש והבוגר, ואחריו "ילד של אבא", שסימן אותו כאיש משפחה למופת, בעל ואבא שכותב שירים לילדיו. נאמר זאת מיד: שניהם קלישאתיים להחריד, לא שזה משנה הרבה לרדיו ולקהל הרחב ולא שזה משנה הרבה גם לי. את המוזיקה המעניינת אני מוצא במקומות אחרים, אם כי שומר על תקווה (לשווא, בדרך כלל) שאמנים סבירים יחסית כמו מוקי יתאמצו ליצור מוזיקה קצת יותר מעניינת, מבלי לפגוע בנגישותה לקהל הרחב. אפילו עם הזכייה שלו בתואר זמר השנה אני יכול לחיות, אולם הבחירה ב"ילד של אבא" לשיר השנה כבר מרתיחה אותי.
מדוע מרתיחה? שהרי המצעדים למיניהם הם לא מה שהיו פעם והם כבר מזמן לא מדד לכלום, ולא מעט שירים שדורגו גבוה במצעד שנתי כזה או אחר לפני 5 שנים למשל, כבר בטח הספיקו להישכח. ספק אם יש תחנה אחת בישראל שמצליחה לשקף את הטעמים המוזיקליים המגוונים של הקהל הישראלי, ולכן צריך להצליב את המצעדים של כמה תחנות בכדי לקבל תמונה אמיתית יותר של השירים שעשו את השנה. ולמרות הכל גלגל"צ היא עדיין התחנה הנשמעת ביותר בישראל ושירים במקומות הגבוהים במצעד של גלגל"צ הם כנראה שיקוף לא רע של טעם הקהל, לפחות בחלק הלא ים-תיכוני.

בכדי להבין למה השיר הזה לא ראוי לדעתי לתואר, אנסה לנתח אותו. המילים במלואן נמצאות כאן. נתחיל.

קלישאות של אבא

ילד של אבא, על מה אתה חולם?
מה בוער לך בלב?
וכמה טוב שבאת, ביחד זה שלם,
בעיניים שרואות הכול
אין שום דבר כואב.

מוקי לא מחכה הרבה וכבר בפתיחה הוא זורק לחלל שלל קלישאות, כאילו השיר נכתב ע"י מחולל שירי הורים: התום, הלב הבוער, והחלומות הגדולים. הכל נכון בסך הכל, אבל בנאלי ולא מחדש דבר. אלו אמירות שחוקות עד אימה כשמדברים על ילדים ואין בהן שום ייחוד.
דווקא השורה השלישית אומרת משהו אחר: "כמה טוב שבאת, ביחד זה שלם". ראשית, מה הקשר בין השורה הזו לשורות שקדמו לה או לשתי השורות שאחריה? זו בעיה שתחזור גם בהמשך השיר. שנית, יש כאן אמירה מעט מוזרה שאני מסתייג ממנה, "ביחד זה שלם". האם מי שאין לו ילדים אינו שלם? אפילו לפי התפיסה היהודית האדם נחשב "שלם" ברגע שהתחתן (מה שנקרא "בלעדיך אני חצי בנאדם"), אך אם זה מה שמרגיש מוקי, אני לא מתערב.

שנים זולגות כמו מים
ישר לשומקום,
לרוץ רחוק, להיות קרוב.
יום הופך ללילה ולילה שוב ליום,
להחזיק חזק ולעולם לא לעזוב.

גם המשך הבית קלישאתי להחריד, ובמבט ראשון נראה כמו רצף קלישאות. במבט קצת יותר מעמיק ראוי לשאול האם בכלל יש היגיון באמירות הללו? שנים זולגות לשומקום? ואני חשבתי שילדים גדלים ומתעצבים בשנים החשובות האלה. ואיך קשור "לרוץ רחוק להיות קרוב" לשומקום של חלק המשפט הראשון (וגם, לאן רצים? מהם הרחוק והקרוב?)? "יום הופך ללילה ולילה שוב ליום" (לא, באמת?), ושוב ראוי לשאול מה הקשר בין היום והלילה לשורה שבאה אחריה ("להחזיק חזק..)? בקיצור, גיבוב מילים חסר כל פשר.
ראוי להתעכב עוד רגע על השורה האחרונה בבית. ראשית, אם עד כה תואר הילד מנקודת מבטו של האב, מי זה שרוצה להחזיק חזק ולא לעזוב לעולם? האם זה לא האבא? ושוב ראוי לשאול האם יש הגיון פנימי בשיר או שמא מדובר בבליל מחשבות לא אפויות? הנקודה השניה היא השימוש במילה "לעולם". ככלל אצבע, כשאני נתקל במילה "לעולם" בשיר – נדקלת נורת "זהירות, קלישאה". הבטחות שהדובר מתחייב עליהן שיתקיימו "לעולם" הן בדרך כלל לא יותר מאמירה נבובה שאין מאחוריה כלום, וכך גם במקרה הזה.

כי זמן לא עוצר,
הוא עף, נשרף, מסך עשן.
היה לאילן,
תפוס ירח, שוט על ענן.
וזה הזמן שלך לזרוח
ולדעת ולגעת בהכול,
לטרוף את העולם,
אל תפחד ליפול.
ילד שלי, הכול מחכה רק לך.

הגענו לפזמון, וכאן מנסה מוקי לשכנע את בנו לטרוף את העולם ולהיות מה שבא לו. זה נחמד, אני מאמין לו שהוא באמת מתכוון לכך, וכאבא בעצמי אני מבין את המקור לעצות האלו, אולם האם יש בהם חידוש? האם הן ראויות לתואר שיר השנה? (שואל ועונה: לא).
אני גם לא מבין את המשפט השני: "היה לאילן, תפוס ירח שוט על ענן". האם זה מה שאילנות עושים? האם יש קשר בין חלקי המשפט? אם הירח והעננים מייצגים את הבלתי אפשרי, האם האילן הנטוע והארצי משתייך לאותה קטגוריה? האם לההיפך לאילן משמעו לעשות את הבלתי אפשרי? שהרי כבר נכתב: "כי האדם עץ השדה", כך שלדעתי להיות נטוע כאילן אינו משתייך לקטגוריה של הבלתי אפשרי.

ואבא כאן תמיד
לחבק ולשמור אותך,
עד סוף העולם אנ׳לא עוזב אותך.
ילד שלי, לך רק בדרך שלך.

הפזמון הולך ומתגבר ורושם שיאים מביכים של פאתוס. שוב מופיעה המילה "לעולם", הפעם בהטיה המחשידה עוד יותר – "עד סוף העולם". וגם הפעם ראוי לשאול איזה ערך יש באמירה כמו "עד סוף העולם אני לא עוזב אותך".
ולקינוח, מוקי מייעץ לבנו ללכת "רק בדרך שלו". אמירה הגיונית אך קלישאתית (התרגלנו), ומביכה הרבה יותר כשהיא מגיעה מאחד, למשל, שהתבטא במשך שנים נגד תרבות הרייטינג והריאלטי ("לא יהפכו אותי לאחוזי צפייה") וסיים כשופט ב"כוכב נולד". נסה אולי "לך רק בדרך שלך – בתנאי שלא מעורב בעניין הרבה כסף".

ילד של אבא – רואה בך אותי,
את הילד שהייתי בעצמי.
וכל מה שקורה לך
מרגיש כאילו לי,
ללמוד שוב מחדש מה אני ומי.
קדימה והלאה, הכול נמצא בך,
וכל יום חדש הוא הבטחה.
בעולם הזה יש צער
כמו שיש שמחה –
תן לאהבה שלך להוביל אותך.

הבית השני טוב יותר, והוא לפחות חף מחיבורים לא ברורים בין חלקי המשפט. עדיין, אין סיבה לחפש עומק בבית הזה (הפתעה הפתעה, מוקי רואה בילד שלו את עצמו..), וגם כאן מדובר באוסף קלישאות שבטח שמעתם בהרבה מקומות אחרים, אך הפעם לפחות הם מחוברים יחדיו באופן קוהרנטי יחסית.

ראוי לציין שאני מאמין בכוונות הכנות של מוקי בעת שכתב את השיר. אני לא מאשים אותו בכתיבת שיר "מוזמן" שנועד לרגש, אבל אני חושב ששיר כזה היה ראוי שיישאר במגירה או לכל הפחות יעבור שיפוץ נרחב לפני שהוא מוקלט ויוצא לאור. קשה גם להגיד שיש כאן איזשהם שיאים מוזיקליים בלחן (של יא-יא כהן אהרונוב), בעיבוד או בהגשה, כך שמעבר לאוסף הקלישאות הנדושות אני לא מוצא בו הרבה. ומצד שני, אם זה מה שהקהל מוכן לקבל ואם זה מה שהוא אוהב – זה גם מה שנמשיך לקבל, בבחינת "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם".

ילדה של אבא

במקרה (או שלא), התוודעתי לאחרונה באיחור מסוים לאלבום האחרון של אריאל הורוביץ שיצא לפני כשנה וחצי, "הגיבורים שלי". זהו אלבומו השישי של הורוביץ וכל שיר בו מוקדש לגיבור מסוים שעליו בוחר הורוביץ לספר. זה אלבום מחכים, מעשיר (לא פעם מצאתי את עצמי רץ לחפש בגוגל כדי להשלים את ההבנה של אחד מהשירים) ומעורר מחשבה וככזה, אין פלא שהוא כמעט ולא הושמע.

 השיר האחרון באלבום הוא שיר שכתב הורוביץ, הפלא ופלא, לביתו, אך עוד לפני שאכנס לניתוח השיר, ואם כבר עסקינן באלבום הזה, אציין שני שירים נוספים מהאלבום שיש בהם אמירה מעניינת. "סלון קטרינג" הוא הראשון, שיר שנכתב על אבא קובנר, משורר, פרטיזן, ועוד הרבה, או כמו שהורוביץ קורא לו – "יהודי ענק". לא אכנס כאן לניתוח השיר והאמת היא שהוא מדבר יפה מאוד בזכות עצמו, רק אציין שהורוביץ כורך בכישרון רב את סיפורו של קובנר עם סיפורה של עדן אברג'ל, החיילת שהעלתה לפייסבוק תמונות שלה עם ערבי כפות כדי לחתום בשורה הנהדרת: "האם הוצאת אותי מהשטעטל – כדי שאהיה לקוזאק?". מספיק לקרוא את התגובות לכתבה שצירפתי בכדי להבין את החשיבות שבאמירה זו, במיוחד כשהיא באה מאחד שקשה לחשוד בו בהיותו שמאלן או לא ציוני.

השיר השני הוא "ריקוד משונה", בו  מועלת התהייה כיצד רופא רוסי ואח ערבי משתפים פעולה בבית החולים בעוד שעמיהם "תופסים איש את רעהו בגרון". למרות הדמיון הרב לאמירה המוכרת של עמיר לב ("רופא ערבי, זמר יהודי") זו אמירה חזקה יותר, לא משום שאני מזלזל חלילה בעמיר לב, אלא דווקא משום שאריאל הורוביץ לא נתפס כאיש שמאל.

מעבר לפוליטי, יש באלבום גם כמה שירים אישיים, וכאמור, השיר האחרון באלבום הוא שיר שכתב הורוביץ לביתו. השיר הזה הוא דוגמא טובה לאיך כותבים שיר לא בנאלי בז'אנר ההורה-ילד, וכמעט ללא קלישאות. אנסה לנתח אותו ולהבין מה הופך אותו למוצלח יותר מזה של מוקי. את המילים במלואן אפשר למצוא כאן.

סוף היום מגיע ואני קצת נח
בפינת הבית במיטה שלך
כשאת נכנסת את לא שמה לב
שאני בשקט מביט בך וחושב

את מתכוננת למסיבת כיתה
מול הראי כמו אישה קטנה
אסוף פזור אולי צמות
זה לא חשוב עם ילדה כמוך

השיר נפתח בתיאור מצב. יש כאן אבא עייף בסופו של יום שמתבונן בביתו שכבר הופכת "לאישה קטנה".
השוני בין השיר הזה לשיר של מוקי בולט כבר מהפתיחה. אין כאן ניסיון ללכת על גדול עם שלל עצות לחיים, מה שמביא בדרך כלל למלכודת קלישאות שקל ליפול לתוכה. במקום זאת, יש כאן סיפור פשוט שמתוכו ניתן ללמוד על הדאגה והאהבה של האב. הורוביץ לא צריך לספר במפורש שהוא אב גאה אלא נותן לדבר לבלוט דרך החזרה על השורה: "זה לא חשוב עם ילדה כמוך" בסוף כל בית.

זה הזמן ללכת את כבר מוכנה
ואנחנו יחד חוצים את השכונה
את מספרת בקול פעמונים
איך את לא סובלת את כל הבנים

הסיפור נמשך והוא חמוד להפליא. אי אפשר שלא לחייך. מעניין להבחין שהורוביץ לא צריך לתת סימנים בילדים כדי שנבין את תמימותם אלא שוב נותן לדברים להשתקף מתוך השיר, וזו נקודה חזקה נוספת של השיר הזה.

בין הבית והעבודה
אני אסיר אבל אסיר תודה
על האדמה לדרוך
יד ביד עם ילדה כמוך

כאן אנחנו מגיעים לקטע הכי חזק בשיר. אריאל הורוביץ מצליח להעביר בצורה כל כך מוצלחת את תחושת הגאווה האבהית, והוא מצליח לתמצת בכמה מילים תחושה שקשה מאוד להסביר. כאב לבת בעצמי אני מרגיש שהשורה הזו ממש מדברת מגרוני ומגיעה להורוביץ תודה גדולה על כך.

הנה את נכנסת אל המסיבה
את קצת מתביישת את לא המלכה
את עדינה מדיי בשביל למלוך
רק תדעי שאין שם עוד ילדה כמוך

עוד מעלה של הורוביץ מתגלה בחלק הזה: מודעות עצמית. הוא מודע לנקודות החלשות של ביתו ומצהיר: "את עדינה מדיי בשביל למלוך". לא עוד הורה שחושב שילדיו יכולים "לטרוף את העולם" "ולהיות כל מה שבא להם" אלא אבא שמודע לנקודות החזקות והחלשות שלהם. בהחלט מרענן.

החלומות שלנו מתרחקים
והלבבות שלנו נסדקים
אבל תמיד אפשר למשוך
זה לא קשה עם ילדה כמוך

לצערי, גם הורוביץ נופל למלכודת הממבו-ג'מבו והקלישאות על מכאובי העולם. לפעמים נדמה שזו ממש חובה בשירים של הורה לילד. קצת חבל, אך לאור כל מה שהיה בשיר עד כה זה בהחלט נסלח.

עולם קשוח מחכה לך שם
אבל בכל זאת יש גם לעולם
מין צורך להשתחוות
לפעמים מול ילדה כמוך

הבית האחרון הוא בית שאני ממש מסתייג ממנו, ודווקא אחרי ששיבחתי את הורוביץ על המודעות העצמית שלו הוא מגיע עם הבית האחרון הכל כך מיותר לטעמי. מילא השורה "עולם קשוח מחכה לך שם", שהיא לפחות המשך ישיר לבית הקודם, אבל "יש גם לעולם צורך להשתחוות מול ילדה כמוך"? עד כאן. העולם לא משתחווה מול אף ילדה, וגם אם התחושה ההורית הזו מובנת לי, היא פומפוזית ומיותרת. מצחיק לגלות ששוב מופיעה המילה "לעולם" בהקשר של הבטחות חסרות ערך (זוכרים את כלל האצבע?), אם כי למען ההגינות יש לציין שהמילה לא מופיעה בהקשר של הבטחה נצחית.

למרות הסיום הקלישאתי עדיין מדובר בשיר מוצלח מאוד שמצליח להעביר את תחושת ההורות בצורה שאינה בנאלית. ואם זה לא מספיק, יש גם את הקליפ הנפלא הזה עם הורוביץ וביתו. מקסים.

את "ילד של אבא" כולם שמעו. את "ילדה כמוך" רק מעטים מכירים. מי מהם ראוי יותר לתואר שיר השנה?