זה בטח לא נכון – רפי פרסקי בהופעה, אוזן בר, 13/9/14

לפני כשנתיים, באחת הרשומות הראשונות בבלוג, גוללתי בקצרה את סיפור ההיכרות שלי עם המוזיקה של רפי פרסקי. פרסקי הפך להיות אחד מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר, ומאז המשכתי להתקדם בדיסקוגרפיה שלו לאט, לוקח את הזמן לעכל טוב-טוב כל אלבום, שלא יגמרו לי, מתוך ידיעה שיש בסך הכל ארבעה וספק גדול אם יהיו עוד. את אותו הפוסט חתמתי בתקווה לראות מתישהו את פרסקי בהופעה.

לפרסקי יש נטייה לחזור לסצנה אחת לכמה שנים, כאילו לא מצליח להשבית לגמרי את חיידק המוזיקה בתוכו. לפני 3-4 שנים הוא חזר להופיע עם הרכב, שחרר סינגל לקראת אלבום, ואז החליט לגנוז הכל. חיכיתי בסבלנות, נצמד לאלבומים הישנים שמלווים אותי צמוד צמוד בשנים האחרונות. ופתאום, שוב הוא עושה סימנים של חזרה. בלי רעש וצלצולים, אפילו בלי כתבות יחצנות שיבשרו על חזרתו, פשוט כתוב "רפי פרסקי, לבד עם הגיטרה" באתר של האוזן בר. כאילו כלום, כאילו מדובר בסתם עוד הופעה. או כמו שפרסקי אומר באחד השירים: זה יותר מדי טוב – זה בטח לא נכון.

ביום המיועד, אני שמח לגלות תור של ממתינים בכניסה לאוזן בר. כיף לראות את המקום מלא לגמרי באנשים שמצפים לשובו של פרסקי. הקהל מבוגר יחסית, לא מעט בני 50 שבטח ראו אותו מופיע גם בזמן אמת בשנות ה-90 (אחח, הקנאה), אך גם לא מעט חבר'ה בגילי שעברו מן הסתם מסלול דומה לשלי בגילוי המאוחר של רפי פרסקי.
עד שמתחילה ההופעה אני ניגש לשירותים ושם, תוך כדי שטיפת ידיים, אני שם לב לאדם קירח, נמוך יחסית ודומה לרפי פרסקי שנכנס לשירותים. הוא חייך אלי במבוכה משגילה שכל התאים תפוסים, ואילו אני חייכתי במבוכה בחזרה וחשבתי לעצמי: "זה חייב להיות הוא, לא?". זה אחד מהדברים שאני אוהב בסצנה שלנו: אין דיסטנס, אין "מאחורי הקלעים". פרסקי, הייתי רוצה לומר גיבור ילדותי אבל הוא יותר גיבור בגרותי, עומד לידי בשירותים כאחד האדם. זה בטח לא קרה לאף מעריץ בהופעה של ליידי גאגא שהתקיימה במקביל באותו הערב.. שקלתי בזריזות האם לומר לו משהו אך לבסוף החלטתי להיצמד לגישה הרגילה שלי שגורסת שאין להפריע לאמנים לפני הופעה.

פרסקי עולה לבמה ולוקח את הגיטרה האקוסטית שנמצאת על הבמה (כן, זה ההוא מהשירותים, אני אומר לעצמי). נדמה לי שאפשר לחוש את ההתרגשות אצל הקהל וגם אצלו. הרבה אנשים ציפו לקאמבק שלו. הוא פותח בשיר חדש ואחריו ממשיך לשירים קצת יותר ישנים עם נציגות לכל אחד מארבעת האלבומים. בין לבין היה גם את "כוסות הקפה", הסינגל הגנוז מלפני 3 שנים, וביצוע ל"שמחות קטנות" של מיכה שטרית ועמיר בניון (ביצוע שלא חידש הרבה והיה מיותר לטעמי). חשוב לומר, פרסקי הוא לא גיטריסט על ואין כאן איזשהם עיבודים יוצאי דופן לשירים. הוא פשוט מבצע את השירים כמו שהם, מקסימום איזו פריטה בפתיחה או סולו קטן בסוף, ולמען האמת אי אפשר לצפות ליותר מזה בהופעת יחיד. גיטריסט נוסף לצידו היה מאפשר עיבודים קצת יותר מורכבים ואולי גם מכניס עם גיטרה חשמלית יותר רעש ולכלוך שהשירים האלה צריכים. הוא לא מרבה לדבר בין השירים (כנראה לא הסגנון שלו) ויחד עם הביצועים הקצרים ההופעה מסתיימת אחרי שעה בדיוק, כולל הדרן.

קשה לציין ביצועים יוצאי דופן בהופעה הזו, אבל כן אפשר היה לראות אילו שירים התקבלו בשמחה ע"י הקהל: "פעם בשבוע" (אולי השיר הכי טוב שלו) ו"בזמן האחרון" (שיר המחאה החברתית הראשון כנראה). עוד מעניין לציין את "חבל על הזמן" שהזכרתי קודם ("זה היה יותר מדי טוב, זה בטח לא נכון"), שיר פסימי-מריר שמספר על דברים שלעולם לא יקרו. השורה על הטבעונים זכתה לתוספת על כך שבמסעדת ננוצ'קה הפסיקו לאכול כבשים (מעניין, פרסקי צמחוני/טבעוני? במסעדה שלו הוא מכין גם בשר). אז אולי לא הכל אבוד, ולפעמים דברים בלתי אפשריים קורים, אפילו פרסקי חזר להופיע..

האם זו הופעה טובה? ראשית, אני לא מחובבי הופעות אקוסטיות ולכן אני לא לגמרי האדם המתאים לחרוץ את גורלה של זו. מבחינתי, עצם הזכות לראות את פרסקי מופיע היא הדבר החשוב, ואם על הדרך יש גם כמה ביצועים נאים אז מה טוב. זו הופעה נחמדה אך לפחות עבורי, השירים של פרסקי צריכים עוצמות ורעש של הרכב חשמלי.

קשה לנבא מה יקרה בהמשך. אולי זו גיחה קצרה שאחריה שוב שקט של שנים, ואולי, רק אולי, זו התחלה של מסלול שיוביל להופעות סדירות (ובשקט, בינינו, אפשר גם לחלום על אלבום חדש). בינתיים יש הופעה נוספת בקפה ביאליק במהלך אוקטובר, וזו הזדמנות לאנשים כמוני שחיכו שנים לראות את פרסקי מופיע לבוא ולראות לפחות פעם אחת את האיש והאגדה (לפחות בעיניי מעריציו). הזדמנות שכאמור, קשה לדעת מתי תחזור.

ומה עם החלומות שלי? המטרה הבאה היא לשמוע את "פעם בשבוע" בהופעה חשמלית עם להקה..

סדר השירים. למיטב זכרוני היו בו כמה שינויים (וגם התאריך לא נכון בעליל. האם פרסקי הופיע ביוני השנה ופספסתי?)