Skip to content

סיכום שנתי – תשע"ד (2013-2014)

13 בספטמבר 2014

זהו סיכום השנה השלישי בבלוג, והפעם מציאת אלבום השנה היתה קלה מתמיד. למעשה, כבר באמצע השנה היה לי ברור מהו אלבום השנה שלי, כמו גם העובדה שיהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי להזיז אותו מהתואר.

כך כתבתי על האלבום של החצר האחורית: "הוא די בברור אחד מאלבומי השנה, אבל יותר מזה – האלבום הזה צריך להפוך לאחד מאלבומי התקופה...כוחו הגדול הוא בתיעוד הלך הרוח ברחוב הישראלי…אלבומים שהם מעל לזמן ויכולים לדבר בשם הרבה אנשים הם דבר נדיר ואני חושב שהאלבום של החצר האחורית הוא כזה".

מהדברים האלה ברור למה האלבום של החצר האחורית קוטף בקלות את תואר אלבום השנה של הבלוג. למעשה, התואר הזה קטן עליו. זה יכול להיות אפילו אלבום העשור. עד כדי כך.
החצר האחורית הינה פרויקט משותף של יענקל'ה רוטבליט, גדי רונן, תומר יוסף ואיתמר ציגלר. רוטבליט אחראי על המילים ושלושת האחרים מלחינים, מבצעים, מנגנים ומפיקים. התוצאה היא מסע ארוך שמתחיל ב-"הלך לאיבוד הסיפור הגדול" של מדינת היהודים, וסופו בתהייה: "מי ישיר את שיר האביונים?". על הדרך משובצים מגוון קטעים על חיינו במדינה. הטקסטים של רוטבליט אינם חוסכים בביקורת, והם למעשה מעין תיעוד של העשור האחרון במדינה.

אך מלבד חשיבותו ואמירתו, זה אלבום שמשלב את כל האמירה "הכבדה" הזו בעטיפה נעימה לעיכול ואפילו מקפיצה לעיתים, וזו מעלה נוספת שלו. ומעל הכל – זו פשוט מוזיקה מצוינת. האלבום הזה הוא גם מקרה די נדיר של הצלחה יחסית ברדיו ואצל הקהל הרחב לצד הערכה רבה בקהילת הרוק ומבקרי המוזיקה המצומצמת, ולא מעט שירים (א-פוליטיים בעיקר) מתוכו זכו להשמעות רבות ברדיו ("פצצה מתקתקת", ו"מענה קולי" ששר גדי רונן ו"אחד משלנו" שביצע איתמר ציגלר). ההופעה של ההרכב היא חוויה בפני עצמה ומוסיפה מימד נוסף לאלבום, הרבה בזכות יענקל'ה רוטבליט והגיגיו. זו הופעה מהנה ומדויקת מאוד ששווה לראות.

את תואר תגלית השנה/פריצת השנה וכל מה שקשור באמן צעיר שפרץ השנה לתודעה קוטפת אביגיל קובארי שהוציאה אלבום ראשון ומצוין – "דת בית אלוהים אהבה" . איזה כיף לפגוש מוזיקאית צעירה שלא דופקת חשבון ולא נכנעת לשיקולי מסחריות, ועושה אלבום רוק אמיתי פשוט כי זה מה שהיא אוהבת. והכי חשוב- עושה את זה טוב. גם כאן, ההופעה מצוינת וממצבת את אביגיל קובארי כיוצרת בשלה שבטח עוד נשמע עליה.

מה עוד היה השנה? לפני פסח קיבלנו מבול של אלבומים מצד יוצרים מוכרים ברוק הישראלי, כמות שעדיין לא הספקתי להאזין לכולה כמו שצריך. שלומי שבן ועמיר לב הצטיינו במבול הזה עם אלבומים מוצלחים ביותר, "תרגיל בהתעוררות" ו-"נוגע בדרכון", בהתאמה. אני מקווה להרחיב את הדיבור עליהם בקרוב, ולכן אסתפק רק בלומר שמדובר בשני אלבומים שהנעימו לי מאוד את החצי השני של השנה. אולי לא האלבומים הכי גדולים של שני היוצרים החשובים האלה, אבל בהחלט כאלה שעומדים בציפיות הגבוהות שיש משניהם. נעם רותם אכזב במקצת עם "נשורת", אלבום נחמד אך לא מספיק מעניין או מחדש, ודודו טסה ומוניקה סקס אכזבו ממש עם אלבומים שנשמעים דומים מדי לאלבומים הקודמים שלהם.

אצל טסה הדמיון מתבטא בעיקר בסאונד, שנשמע כמו שכלול של "סחרחורת", האלבום הקודם, והליכה למחוזות פחות רוקיים ויותר פופיים ודאנסיים. אני פחות אהבתי. מהבחינה המילולית יש באלבום החדש ("עיר ובהלות" שמו) ירידה מורגשת ברמת הטקסט וחבל, כי הטקסטים היו אחת מהנקודות החזקות  ב-"סחרחורת". כל אלה משאירים אלבום שאולי נשמע מגניב ועדכני, אך הוא קצת ריק מתוכן ועדיין לא ברור לי מה טסה ניסה לומר בו.
אצל "מוניקה סקס" העניינים פשוטים יותר. האלבום החדש, "מקצועות חופשיים", לא מנסה לחדש הרבה והוא מעיין שכפול של הקודם ("מגינה", מ-2011). אלא שהטריק של להקה בורגנית ששרה לקהל בורגני שירים על ריקנות בורגנית (סטייל "הראש מיפו השמלה ממדריד") הוא טריק שאי אפשר לבצע יותר מפעם אחת. זה מרגיש חלול, מעושה, ובעיקר לא אמיתי, כך שלמרות שאין עוררין על כך שחברי "מוניקה סקס" יודעים ליצור מוזיקה קליטה והמנונית (במובן הטוב שלה), הפעם זה קצת מתיש.

עלמה זהר חזרה באלבום שלישי, "לחם אהבה", מוצלח בהרבה מאלבומה הקודם. מדובר באלבום מינורי יחסית, אלבום של חשבון נפש פנימי לצד התבוננות על החברה שאנו חיים בה. יש באלבום הזה אזכורים למחאה החברתית, לפליטים בתל אביב, לחברה החומרית שלנו וגם לסכסוך המתמיד עם הפלסטינים. עלמה חטפה לא מעט אש בעקבות פעולות והתבטאויות פוליטיות שלה בשנים האחרונות, וטוב לראות שהיא ממשיכה בדרכה האמיתית ואפילו מחדדת את האמירה שלה. לצד אלה, יש באלבום גם הרבה מן האישי, והשילוב העדין בין שניהם הוא חלק מהיופי שבאלבום הזה.

אלבום חדש של יהושע לימוני הוא תמיד בשורה משמחת, ויש לי רגש חם אליו מאז ימי להקת "יהושע". משום מה, אלבומיו נשארים מתחת לרדאר וקל מאוד לפספס אותם, וכך גם הפעם. האלבום החדש, "סיכוי לאהבה" מציג את השינויים שעבר לימוני בשנים האחרונות, בעיקר ההתקרבות המחודשת לדת. המוטיבים הדתיים שמופיעים כמעט בכל שיר אינם מעיקים ולא הפריעו לי להנות מהשירים. מדובר באלבום טוב ומעניין, בעיקר בחלקים היותר קצביים שלו, וחבל שהוא לא מקבל את הבמה שלו.

כמה דברים נוספים:

תופעת מימון ההמונים נוכחת במוזיקה הישראלית כבר כמה שנים טובות, אולם השנה היא צברה תאוצה מרשימה והפכה השנה לשחקן חשוב בשוק המקומי. לא מעט אמנים, בכל הטווח שבין מוכרים עד אלמוניים לגמרי, פנו לקהל כדי לגייס כסף לאלבום חדש. כדי לקבל מושג על היקף התופעה אפשר להתייחס לנתון הלא-רשמי הבא: שלושה מתוך תשעת האלבומים המוזכרים ברשימה הזו נעזרו במימון המונים (החצר האחורית, קובארי ועלמה זהר). חשוב לציין שמרביתם של ששת האחרים ברשימה מומנו בדרך הישנה ע"י חברות תקליטים. לא ערכתי מחקר רציני, אבל נראה שלפחות חצי מהאלבומים שהופקו בצורה עצמאית השנה פנו למימון המונים. בכל רגע נתון השנה אפשר היה למצוא לפחות 3-4 פרויקטי גיוס פתוחים. אך לצד ההצלחות היו גם פרויקטים שלא הצליחו ואחרים שאמנם הגיעו לקו הסיום, אך בקושי רב. חדי העין בטח שמו לב שחלק מהגיוסים חוו קפיצה חדה בימים האחרונים של הפרויקט, ומן הסתם מדובר בהתגייסות אחרונה (ולגיטימית, יש לציין) של האמן, משפחתו וחבריו כדי להגיע בכל זאת אל קו הסיום כדי שכל הפרויקט לא ירד לטמיון. קושי נוסף הוא ההגעה אל הקהל הרחב (מעבר למעגל החברים והמעריצים שעוקבים בפייסבוק) כדי שבכלל ישמע על תהליך הגיוס.
נראה שלצד ההתלהבות משיתוף הקהל וממסלול עוקף חברות התקליטים ישנם עדיין מספר קשיים, ויהיה מעניין לעקוב אחרי התופעה גם בהמשך.

השנה גם עלתה לשידור העונה הראשונה של אקס פקטור, בה השתתף רמי פורטיס כשופט. אמנם הפולמוס סביב השתתפותו התחיל כבר עם ההודעה הרשמית על הצטרפותו לתכנית, אולם אותם ויכוחים חזרו מיד לאחר שידור התכניות הראשונות בכיכובו. פורטיס קיבל, מן הסתם, סכום כסף נאה תמורת ההשתתפות, ועיקר הויכוח נסוב סביב השאלה האם זו בגידה בערכים שעליהם הוא שר לאורך השנים או שמא לגיטימי לאמן להתפרנס בכל דרך. השתתפותו נראתה לי בעיתית למן ההתחלה, אך ההתנגדות הפכה לבחילה כשראיתי את ההתלהבות שבה הוא משתתף במשחק "ומאכיל את  המפלצת". על אייטם רכילות כמו בחירת משקפיים חדשים עוד אפשר לומר שזו התחייבות להפקה, אולם על אירוח של מתמודדת מהתכנית בהופעה קשה יותר להגן. פורטיס גם הוציא שיר חדש השנה, וכאילו כדי לצחוק על כולנו זהו שיר מחאה. הרצחת וגם ירשת?


אי אפשר לסכם את השנה הזו מבלי להזכיר את אריק אינשטיין שנפטר השנה. ללא ספק אחד מאבות המוזיקה הישראלית ואחד מחלוצי הרוק בארץ. הרבה הספדים יפים וסיכומים מפורטים נכתבו, והאמת היא שאין לי הרבה להוסיף בנושא. מותו הצית גם דיון נרחב על ההתעלמות של המדיה, ובעיקר של גלגל"צ, מהמוזיקה שלו בעשור האחרון, אך האמת היא שאפשר וצריך להכליל את הדיון גם לכלל האמנים הותיקים.

כמה שבועות לפני מותו ובאופן מקרי לחלוטין, יצא השיר הבא מתוך האלבום "במהירות האור" של אלישע בנאי ו-40 השודדים. כנראה המחווה היפה ביותר לאריק איינשטיין דווקא בגלל שהשיר חף מכל כותרת "לזכרו":

From → כללי

One Comment

Trackbacks & Pingbacks

  1. לא כל הנוצץ זהב | חדי אוזן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: