הזמן הצהוב – החצר האחורית בהופעה, הצוללת הצהובה, 5/6/14

הקוראים הוותיקים בוודאי זוכרים כי רק לפני חודשיים כתבתי על הופעה של החצר האחורית. אני לא נוהג לכתוב פעמיים על אותה ההופעה, בטח שלא בפרק זמן קצר כל כך, אך הפעם היתה הופעה ייחודית מכורח נסיבות שמיד אפרט, ולצד כמה אבחנות נוספות הרגשתי שראוי שיהיה תיעוד גם של ההופעה הזו. הפעם אציין בנקודות דברים שהיו שונים או מיוחדים בהופעה הזו לעומת קודמתה.

• ירושלים: הרבה זמן לא הייתי בצוללת הצהובה, למען האמת כשלוש וחצי שנים, פחות אויותר מאז שעזבתי את ירושלים לטובת מודיעין. כל "עליה לרגל" כזו רצופה תמיד בגלים של נוסטלגיה וזיכרונות מהשנים שבהן גרתי בעיר. מאידך, השברים והגלים על הכבישים המובילים לאזור התעשייה תלפיות הודפים את גלי הנוסטלגיה ומזכירים לי שהיו סיבות טובות לעזוב את העיר. עם כל הקסם של ירושלים, העיר מעוררת לא מעט קשיים לגרים בה בהיבט של מגורים ותעסוקה. שני ראשי עיר לשעבר שהורשעו  לאחרונה בקבלת שוחד יכולים לספק הסבר מסוים למצבה של העיר.

• הצוללת הצהובה: גם חייו של חובב מוזיקה בירושלים אינם קלים. העיר אינה משופעת במקומות להופעות, ובפרט לא במקומות ראויים באמת. אפילו "הסינדרום" המיתולוגי סבל מסאונד גרוע, שלא לדבר על פאבים קטנים אחרים. "הצוללת הצהובה" לעומת זאת, תמיד היתה המקום לחובבי מוזיקה בירושלים, ונדמה כי לאחר הפיכת "המעבדה" לעוד סניף של "זאפה" נותרה הצוללת כמקום הראוי היחיד כמעט להופעה עבור אמנים לא מינסטרימיים בעיר הקודש.
  תמיד הצטערתי שלא נותנים בצוללת במה גם לאמנים קטנים יותר, כאלו שיכולים להביא 50 איש או פחות להופעה, אבל אולי זו הסיבה שהמקום מתקיים במשך שנים ללא מצוקות כלכליות. בכל אופן, משמח מאוד לראות שדבר לא נהרס והצוללת נשארה כמו שזכרתי אותה. אותו סאונד משובח, אווירה טובה ומקום אסתטי שלא מרגיש כמו מרתף שהכסף לשיפוצו נגמר באמצע. מקום שגם בתל אביב היו מתקנאים בו.

• רוטבליט: חברי החצר האחורית עולים לבמה כ-25 דקות אחרי השעה הנקובה ותומר יוסף מספר מיד שההופעה היום תהיה שונה מהרגיל. יענקל'ה רוטבליט מאושפז בבית החולים שערי צדק בעקבות אירוע לב (קל, ממהר יוסף להרגיע). חברי ההרכב ביקרו את רוטבליט בדרך להופעה ואף הקליטו אותו, והם מבקשים להשמיע לנו את דבריו. החוויה מוזרה, חייבים להודות, עקב האסוציאציה למופעי מחווה לאמנים שכבר אינם איתנו. הפעם לשמחתנו, הסיפור שונה וקשה שלא לחייך למשמע קולו המתנגן של רוטבליט.
• סטליסט: סדר השירים זהה לגמרי לזה של ההופעה הקודמת.

• מנגנים ביחד: זו חוויה נעימה מאוד לראות את שלושת חברי החצר מנגנים יחד. הם עובדים במקצועיות, כמו מכונה משומנת, כשכל אחד מהם יודע בדיוק מה התפקיד שהוא צריך לנגן, מתי להחליף כלים ומתי לחזק בקולות רקע את האחר. באחת הביקורות על האלבום נכתב שאין בו תחושה של להקה. גם אני יצאתי עם תחושה דומה בהאזנה לאלבום, אבל בהופעה רואים את התיאום ביניהם לצד הכבוד שהם רוחשים אחד לשני וקשה שלא להתרשם שהחיבור ביניהם עובד, אך יותר מכל רואים עד כמה הם אוהבים את השירים ועד כמה הם נהנים לנגן יחד. בתחילת השיר "קודקוד" אפשר לחזות באחד המחזות היפים בהופעה: גדי שר את הבית הראשון בעוד שלושת האחרים – ציגלר נותן את הקצב עם הבס, יוסף "מתחמם" על התופים ומחכה להיכנס, ורון בונקר האדיר עם צליל גיטרות חתוכות – עם הפנים מטה, מנענעים את הראש לפי הקצב. שלושה ראשים מתנועעים בעת ובעונה אחת. צריך לראות כדי להבין.

• מענה קולי: רוטבליט כנראה חסר מאוד לתומר יוסף, ובאמצע ההופעה הוא מציע להתקשר אליו. תמיכת הקהל מביאה אותנו לרגע ייחודי נוסף, כשיענקל'ה רוטבליט עולה על הקו מבית החולים בשידור ישיר לרמקולים של הצוללת. הוא נשמע מצוין, מבודח כהרגלו ולוקח הכל בקלות. דיסוננס מפתיע לקדרות והפסימיות שעולים מהשירים שלו.

• הקהל הירושלמי:  בהשוואה להופעה של החצר שראיתי בתל אביב, הקהל הפעם היה שונה. לא בגיל או בסוג הקהל, אלא באהבתם למוזיקה. בתל אביב היה נראה שלצד הקהל הטוב והרציני היו גם אנשים שבאו לבילוי של ערב שיש בו גם מוזיקה, ולכן היו לא מעט תזוזות של אנשים לשירותים ולבר במהלך ההופעה, לפעמים גם באמצע שיר. בהופעה הזו בצוללת "הטיילת" הזו כמעט ולא היתה קיימת. אבחנה נוספת נגעה לשקט מצד הקהל הירושלמי, וניתן היה להיווכח בכך בדממה המוחלטת ששררה באולם בזמן הביצוע של "אגדה אורבנית של סתיו" האקוסטי. באופן כללי הקהל הירושלמי הוא קהל קשוב ומכבד יותר בהשוואה לזה שאפשר למצוא בדרך כלל בתל אביב. מחיאות הכפיים הממושכות מאוד לאחר הביצוע המוצלח במיוחד של "הסיפור הגדול", סתם כך, בחלק הראשון של ההופעה מוכיחות זאת.

• גדי רונן: מעבר לשלל תפקידיו כנגן (קלידים בעיקר, אך גם אקוסטית ובס) וכמבצע של השירים שלו, גדי רונן ביצע בהופעה הזו גם שני שירים של רוטבליט. קודם כל שאפו על כך שהוא זכר את המילים בהתקלה שכזו, אבל הוא ביצע את השירים בצורה מאוד טובה, אולי תפקידי השירה הטובים ביותר ששמעתי אותו מבצע אי פעם. במיוחד זכור "שני שקרים אינם עושים אמת אחת", שיר מצמרר שנכתב בעקבות הפיגוע במלון "פארק" בנתניה בליל הסדר.

• מעשנים ביחד: כתבתי רבות על ההערכה הרבה שלי לתומר יוסף ואיתמר ציגלר בעקבות האלבום וההופעה. תומר יוסף עושה בהופעה תפקיד לא פשוט בכלל של שירה ותופים, כשבשירים שלו הוא מבצע את שניהם (בשירים האחרים הוא עסוק גם בקולות רקע), ועומד במשימה בכבוד גם אם הוא לא מתופף טבעי לגמרי. על נגינת הבס והפריטות הנהדרות על הגיטרה האקוסטית של איתמר ציגלר כבר גמרתי את ההלל, ודי מדהים לראות את זריזות הידיים שלו כשהוא מבצע את אותן פריטות בלייב. אבל למה לקלקל ולעלות להדרן עם סיגריות? חברים, את פוזת הרוקנרול תשמרו לאחרי ההופעה. כבדו את החוק ואת הקהל שלכם, שלחלקים גדולים ממנו הדבר מפריע.

•  "הזמן הצהוב": כך קרא גרוסמן למצב הרע, ואילו נורית גלרון ביקשה: "אל תספר על זמן צהוב". רוטבליט מספר גם מספר עליו, גם אם הוא לא נוכח פיזית על הבמה.
  הזמן הצהוב גם לבוא להופעות בצוללת הצהובה, מסוג המקומות שצריך לומר תודה שהם קיימים. ואם יש גם קהל ירושלמי חם אז ישנם כל התנאים להופעה טובה, וכך היה במקרה הזה. לצד הצער על חסרונו של רוטבליט, ההקלטה והשיחה איתו יצרו ערב מיוחד במינו, מסוג החוויות שלא שוכחים.
• ומה הלאה? חברי החצר האחורית מסיימים החודש את סיבוב ההופעות שלהם. קשה לדעת מה יהיה בהמשך והאם הם יחזרו להופעות בעתיד (נרמז בפייסבוק שייתכן ובספטמבר הם יחזרו להופיע), ועוד פחות ברור האם רוטבליט ימשיך להופיע איתם באופן קבוע. ההופעה הזו אפשרה הצצה להרכב בלי רוטבליט על הבמה, ואחריה אין ספק ששלושת המוזיקאים המוכשרים של ההרכב, מחוזקים ברון בונקר הנהדר, מחזיקים מופע מצוין. בנוי טוב, מהנה, משוחרר (או בקיצור: מקורי-קריא-מרגש-חכם). שעה וחצי של מוזיקה נהדרת בביצועים מעולים.
  חשוב לומר, אין תחליף לערך המוסף שמביא איתו רוטבליט ומי שלא ראה את רוטבליט מופיע עם "החצר" כאילו לא ראה הופעה של החצר האחורית מימיו, אבל אפילו בלעדיו מדובר בהופעה מעולה, ונקווה שעוד תמשיך לרוץ בעתיד.
•  ויום הולדת  לסיום: הבטטה מציינת החודש שנתיים להיווסדה. עברה עלינו שנה מוצלחת עם פינת הראיונות החדשה לצד גידול בחשיפה של הבלוג, גם בכמות הכניסות וגם באזכורים בבלוגים אחרים.
  גם במישור האישי היתה לי שנה משמעותית, עם לידת בתי הבכורה עלמה. למרות כמה חודשים של היעלמות לא זנחתי את הבלוג ואני מקווה להמשיך ולמצוא את הזמן לכתיבה גם בהמשך.
  תודה למי שנכנס וקורא, ותודה גדולה למי שגם מגיב, מליקק ומשתף – זה חשוב לי מאוד.