Skip to content

לסיכוי הקטן שאתרגש: קובארי – "דת בית אלוהים אהבה" (2014) / אלבום והופעה

19 במאי 2014

בתור חובב מוזיקה רציני אני מוצא את עצמי מאזין לא מעט פעמים למוזיקה חדשה של יוצרים אלמוניים לגמרי. לא אחת אני נשאל למה בעצם אני עושה את זה? הסיבה הראשונה והיותר ברורה היא כי במצב הנוכחי אי אפשר לסמוך על מתווכים בכדי להכיר מוזיקה חדשה ולכן על מנת להכיר את המוזיקה שבאמת מעניינת אותי עלי לשמוע ולשפוט בעצמי. הסיבה השנייה היא בשביל אותו רגע של גילוי, אותה התלהבות משיר חדש שאף אחד לא מכיר ואתה יכול להגיד שהיית הראשון לזהות את הפוטנציאל שלו. בשביל אותו "סיכוי קטן שאתרגש".

הפעם האחרונה שחוויתי רגע כזה היתה אי שם ב-2009 עם השירים הראשונים של אורי מרק. לא מזמן זה קרה לי שוב, כשבוקר אחד שמעתי את "משעמם לי" של הרכב בעל השם המשונה "קובארי". כבר מהאזנה ראשונה נשמטה לי הלסת מרוב תדהמה, ואחרי האזנה נוספת ועוד אחת כבר היה ברור שמדובר בשיר ענק:

בשלב הראשון העוצמות של הגיטרה-תופים מפתיעות לטובה, בהמשך הקול הבוטח של אביגיל מסמן שלפנינו זמרת טובה, והתחושה הכללית היא של משהו מוצלח שמופק היטב. האזנות נוספות מגלות שמלבד הנון-קונפורמיות בכתיבה יש כאן גם עיבוד מעניין, כשהבס נכנס לשיר רק בדקה האחרונה. בתקופה שבה המון זמרים חדשים נשמעים כמו העתק של זמרים שכבר פגשנו, יש משהו מאוד מרענן באי-ההליכה בתלם, במיוחד כשהתוצאה טובה.

חיפוש קצר בגוגל הוביל לכמה כתבות נוספות וגם לפרויקט ה-Headstart שהתחיל באותם ימים, ועל אף ההסתייגות המסוימת שלי מתופעת מימון ההמונים גם תמכתי בפרויקט. סה"כ גויסו כ-20,000 שקלים מ-173 תומכים,  וזה בהחלט לא דבר של מה בכך עבור אומן מתחיל.

עברו עוד כחודשיים של ציפייה לשמוע את המוצר המוגמר עד שיצא האלבום המלא, והתוצאה לא מאכזבת. אמנם רק שמונה שירים יש באלבום (שהם כמעט 31 דקות של הנאה), אבל בלי נפילות ובלי שירים חלשים. בדרך כלל אני מתנגד לאלבומים קצרים כל כך, אבל כשמדובר באלבום ראשון אני מבין את הצורך לחסוך בהוצאות הקלטה עבור אלבום שעלול, בתרחיש הסביר יחסית, להישמע במלואו רק ע"י קומץ של אוזניים.

קובארי - עטיפה

לאלבום קוראים בשם המעט בובמסטי אך הולם "דת בית אלוהים אהבה", ומרבית השירים אכן נעים סביב המרובע (או משולש, אלוהים ודת הם נושאים קרובים מאוד, לא?) הנושאי הזה. יש באלבום תחושה דחוסה מאוד, לחוצה, ועולה ממנו הרגשה של נרדפות מסוימת. תורמים לזה העיבודים, הנגינה החזקה והתיפוף המעט אגרסיבי. גם שמות השירים מוסיפים לתחושת המסתורין והאפוקליפסה שמתקרבת ("סוף המבול", "הוריקנים", "המערה", "הזהר הצפוני"), ואפילו העננים בצילום העטיפה לא נראים תמימים ומשרים תחושה של סערה קרבה.

דווקא השירים עם השמות היותר סטנדרטיים הם היותר טובים במקרה הזה, או לפחות היותר חשופים ומספרים סיפור ברור יותר. על "משעמם לי" כבר דיברתי, אבל גם "פולין" שיצא כסינגל שני מתוך האלבום גם הוא שיר נהדר, ו"משום מה", שמשלב יפה בין דת לזוגיות בבית אחד:

"לקום מוקדם
להתפלל
כשעוד קר בחוץ
נשבעת שיכולתי לעשות את זה
כל יום
לשים יד
בתוך החלל הזה
שהמרפק שלך יוצר
נשבעת שיכולתי ללכת ככה
כל הזמן

אבל משום מה משום מה אני לא ואני לא יודעת למה"

שלושת אלה מהווים חטיבה של שירים מעולים, ואליהם אפשר להוסיף גם את "אמנות הכד המצרי" שהוא אמנם לא שם רגיל אך גם לא אפוקליפטי מדי. זה לא שארבעת השירים בז'אנר האפוקליפסה הם שירים גרועים, בכלל לא. העניין איתם הוא שהם קצת גנריים וכלליים מדי. בכל מקרה הם מהנים מאוד והם חלק אינטגרלי מהאלבום הזה. פשוט השירים בעלי השמות הפשוטים אפילו טובים יותר.

את האלבום עיבד והפיק זיו זק שגם ניגן בו בקלידים וגיטרות (שוב מילה טובה על ההפקה המקצועית), וניגנו בו נמרוד קמה וחן ברוך בגיטרות, מאור אלוש בבס ועידו זילברמן בתופים. כולם חבר'ה צעירים שלא שמעתי עליהם עד היום, אבל הם הוכחה חיה עבור אמנים צעירים לכך שלא צריך שמות מפוצצים שינגנו ויפיקו אלבומים בתור "תו תקן" לאלבום ולאמן. התחושה היא שהנגנים באלבום הזה באו לאולפן כדי "להתאבד" על השירים והם נשמעים כמו להקה מגובשת. מבחינה מוסיקלית אין כאן חידושים גדולים: המודל הקלאסי של שתי גיטרות-בס-תופים עושה את העבודה, עם חטיבת בס-תופים דומיננטית שכוללת כמה ליינים מוצלחים של בס, ושתי גיטרות חשמליות ורועשות שאחראיות על הליווי ההולם לשירים. השילוב של הכל יוצר רוק גיטרות אימתני בלי תוספות כמעט, מלבד גיטרה אקוסטית בכמה שירים וקישוטים של קלידים וסינתיסייזר. זה הכל.

אחת הטענות היחידות שיש לי היא על אורכו (או שמא נכון יותר לומר "קוצרו") של האלבום, אבל כאמור, לצד הצער על כך שלא קיבלנו עוד מהחומר הטוב הזה אפשר להבין את הסיבות ליצירת אלבום קצר שכזה. מלבד זה, מדובר באלבום רוק מצוין, ובקלות אחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנים האחרונות.

הופעה, אוזן בר, 29/4/14

אחד המדדים הטובים ביותר לטיבה של הופעה הוא הרצון לשמוע את האלבום ביום שלמחרת. הופעה חלשה מעוררת רצון לשמוע את הביצועים הטובים באלבום, בעוד שהופעה טובה הופכת את האלבום לצל חיוור וחסר אנרגיות של ההופעה. ההופעה של קובארי וההרכב באוזן בר נופלת בקלות לתוך הקטגוריה השניה ומעוררת בימים הראשונים שאחרי ההופעה קושי לשמוע את האלבום  (לשמחתי, אחרי כמה ימים נוספים תחושת ההופעה מתפוגגת ואפשר לחזור ולהנות מהאלבום).

ההופעה מתחילה ב-11 בלילה, כשעה אחרי הזמן הנקוב. את התסכול מהאיחור מחליפה ההתרגשות הקלה שמאפיינת כל תחילת הופעה שמתעצמת כשמדובר בפעם הראשונה שרואים בגודל טבעי את האמן ששמעת וראית בתמונות. השיר הפותח הוא "סוף המבול" שמתחיל בצליל גיטרות לצד בס-תופים חזקים מאוד, ויללה קובארית אחת שמסמנת את מה שעתיד לבוא. הבס-תופים דומיננטים מאוד ובכלל הלהקה הזו מנגנת חזק עם הרבה עוצמות. הביצוע מצליח להיות סוחף למרות שהוא לא שונה מהותית מזה שבאלבום, הרבה בזכות אביגיל עצמה שנותנת שואו רציני. חיית במה קוראים לזה. היא לא מפחדת לזוז על הבמה ולשיר עם הרבה ביטחון. יש אנשים שנולדים כנראה בלי פחד במה. השילוב של השואו שלה עם העוצמות של הלהקה משאיר אותי קצת המום ובסוף השיר אני יכול רק ללחוש בשקט "וואו". איזו פתיחה.

עוד דבר שבולט כבר מהשיר הראשון הוא רמת השירה של אביגיל קובארי. היא זמרת מצוינת וזה היה ברור כבר מהסינגל הראשון ששמעתי, אבל ההופעה מוכיחה שלא מדובר באיזה בלוף של אולפן. היא שרה תמיד מדויק, בלי שמץ של פספוס או חריקה, גם כשהיא עולה לגבהים וגם בזעקות. היא זמרת מצוינת, מהסוג שחסר במוזיקה הישראלית, ויש לה קול מושלם לרוק.

אותו קצב ואותו שואו ממשיכים בכל אחד מהשירים, וזה נשמע ונראה נהדר. יש על הבמה זמרת נהדרת ולהקה רעבה ורואים שכל אחד מהם בא לתת את כל מה שיש לו. העיבודים מנסים מאוד להישמע זהים לאלבום, אולי קצת זהים מדי, עד כדי מעברי תופים וצלילים ספציפיים שמבוצעים ע"י הסינטיסייזר והמחשב. ההרכב הוא בדיוק אותו ההרכב שניגן באלבום, והאמת שהם מצוינים גם בלייב: נמרוד קמה בגיטרה חשמלית ואקוסטית, חן ברוך בגיטרה חשמלית, מאור אלוש על הבס, עידו זילברמן על התופים, וזיו זק על הקלידים, מחשב וגם גיטרה חשמלית בכמה שירים.

ההופעה קצרה, 11 שירים נכללים בה: שמונת השירים של האלבום, שניים חדשים וקאבר ל-"מסמרים ונוצות" של מיכה שטרית. אני לא חובב גדול של קאברים, אך זה מקובל והגיוני בהופעות שנשענות על אלבום ראשון. "מסמרים ונוצות" אמנם מדבר על יחסים (כמו חלקים גדולים מהאלבום שלשמו התכנסנו כאן), אבל על יחסים ותיקים של זוג מבוגר שמסתכל אחורה בערגה, ועל כן הוא בחירה מעט מוזרה. מצד שני, כשהשיר הזה יצא הייתי בצבא, בסביבות גיל ה-20 ואני זוכר שאהבתי אותו כבר אז (וגם היום), אז כנראה שכשמדובר בשיר טוב הצורך לחוות ממש את הדברים כדי להתחבר לשיר הופך להיות משני. בכל אופן, השיר הופך להיות "קובארי" לחלוטין, גם בסאונד וגם בשירה של אביגיל, וזה יפה ומרענן. אם כבר לעשות קאבר אז לפחות שיהיה בעל ערך מוסף, וזה של קובארי מצליח לתת את הטוויסט שלו.

 

אחרי קצת פחות משעה מסתיימת ההופעה עם הלהיט (לפחות מבחינתי), "משעמם לי" שחותם גם את הדיסק. זו הופעה מרשימה מאוד, ולא רק בסטנדרטים של אמן חדש. מגובה בנגנים לא מוכרים אך מוכשרים ורעבים, אביגיל קובארי מסתמנת כאחד הדברים המרעננים ביותר שקרו ברוק הישראלי לאחרונה. נשאר רק לקוות שעוד נמשיך ונשמע עליה.

קובארי פלייליסט

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: