Skip to content

במה ביתית בחצר אחורית – החצר האחורית בהופעה, האזור, 3/4/14

25 באפריל 2014

יש משהו מעט אירוני בהופעה של החצר האחורית בדרום תל אביב, בלב איזור המוסכים השומם בלילה, מרחק הליכה מהתחנה המרכזית, הלא היא החצר האחורית האמיתית של תל אביב. אך לסוף שבוע אחד, "האזור" הפך לבמה הביתית של החצר האחורית, כשהוא מארח את ההרכב לשתי הופעות תוך פחות מ-24 שעות: הראשונה בחמישי בלילה, והשנייה רק קצת יותר מ-12 שעות לאחר סיומה של הראשונה, בשישי בצהריים. בהחלט קונספט יפה וראוי שמאפשר גם להורים לילדים להגיע להופעה בשעות שפויות (ולפי התמונות, גם הילדים באו).

אני ביקרתי בהופעה הראשונה, בליל חמישי. החל מתשע וחצי החל "האזור" להתמלא בקצב מרשים, ובשעה עשר כבר קשה היה למצוא מקומות ישיבה.  הקהל נוטה יותר מהרגיל לצד המבוגר של הסקאלה ויש לא מעט בני 40-50, אך זה לא מאוד מפתיע בהתחשב בתכנים הרציניים ובסגנון המוזיקלי הנעים באופן יחסי. ב-22:20 לערך המקום מלא לחלוטין וחברי ההרכב עולים לבמה: תומר יוסף מתיישב מאחורי התופים, רון בונקר בצד שמאל של הבמה על הגיטרה החשמלית, איתמר ציגלר נוטל לידיו את הבס ומתיישב בצד ימין, ולצידו גדי רונן על הקלידים. ובמרכז? מיקרופון פנוי וכסא מוכנים ליענקל'ה רוטבליט. הוא לא הסולן של ההרכב ובחלקים לא קטנים של ההופעה הוא עובר לשבת בשולי הבמה, משאיר חלל חריג במקצת במרכז, אבל מקומו בפרונט מובטח ומורגש גם אם הוא אינו שם.

רוטבליט פותח בשיר משלו, "הרהור חוזר במעמד הר סיני", מנצל את השקט המוחלט וההקשבה הראשונית לשיר מתוך אחד מאלבומי הסולו שלו. "האם הוצאתי אתכם ממצרים/ כדי שתסחרו בעבדים?" הוא שואל, רומז גם לנושא הפליטים, אחד הנושאים האקטואלים היחידים שלא הוזכרו באלבום של החצר. "מה קרה לך, עמי הנבחר/ מה קרה לך מדינת היהודים?" דומה ל-"הלך לאיבוד הסיפור הגדול", ומזכיר שרוטבליט כבר אמר את הדברים האלה קודם. ההבדל הוא שבזכות החצר האחורית המילים האלו מגיעות להרבה יותר אנשים. אני רושם לעצמי להאזין לאלבומי הסולו של רוטבליט.

לאחר עוד שיר או שניים רוטבליט יורד מהבמה ומפנה אותה לשאר החברים, אבל הוא עוד יחזור אלינו כמה פעמים במהלך הערב, גם לביצוע  של שני שירים נוספים וגם כדי לדבר קצת בין השירים. סיפור ארוך על הולילנד בירושלים מוביל כמובן להרשעת אולמרט שהתרחשה באותו השבוע ומשם רוטבליט מקשר לשיר "פרזות" (כי הרי "זה מקרה וזו שיטה, יד רוחצת אחותה"). עוד הוא מוסיף כי השיר נקרא כך די במקרה, לאחר שהקובץ שבו הוא כתב את המילים נשמר עם השם הזה. "שיר האביונים" הוא כמובן שיר לפסח (קמחא דפסחא, כלשונו), וגם "שייח' ג'ארח" זוכה לסיפור על השכונה ועל שמעון הצדיק. אבל יותר מהכל, רוטבליט רוצה שיקשיבו לו. הוא מבקש מהקהל להפיץ את הפרויקט לעוד אנשים, הוא מפציר באנשים לצאת ולשנות את המציאות ("אם לא אהבתם את החדשות של אתמול, צאו לרחובות ותעשו אחרות", אני מקווה שדייקתי בציטוט), ובעיקר מתייחס אלינו, הדור הצעיר, ככזה שיכול לשנות את המציאות. אבל רוטבליט הוא בכלל לא זקן ממורמר וטרחן. הנונשלנטיות שבה הוא מתנהל על הבמה והקוליות שבהתנהגות שלו הם מעוררי השראה. זו בהחלט זכות לראות אותו על הבמה.

חוץ מרוטבליט נמצאים על הבמה שלושת חברי החצר, מחוזקים ברון בונקר. ההופעה ממשיכה עם "המקור מצטט העתק" שהלחין גדי, ובהמשך תפקיד המבצע מתחלף לסירוגין בין השלושה, ממש כמו באלבום. בחלק הראשון של ההופעה הנגינה מאוד מדויקת וקצת "תבניתית" מדי. הביצועים טובים אבל התחושה שלי היא שבשם האסתטיקה והדיוק נזנח קצת הכיף והלכלוך של הופעה. בחצי השני הדברים משתנים, כשהשיר שסימן את המפנה היה דווקא "הבמה הביתית", השיר שסימנתי כאחד מהפחות טובים באלבום. העיבוד של השיר בהופעה היה מצוין. אולי אלו צלילי הגיטרה הבלתי הגיוניים בעליל שניפק רון בונקר, ואולי זה דווקא מהלך הבס של איתמר ציגלר שהודגש בהופעה, אבל פתאום חיבבתי את השיר.

ואם כבר התעכבנו על "הבמה הביתית", זו הזדמנות טובה להתעכב גם על הצלילים שרון בונקר מוציא מהגיטרה שלו בשיר הזה ולאורך כל ההופעה. בשיר הזה הוא אשכרה מצליח לחקות לא רע את הצליל של הקסטנייטות מהאלבום. רון בונקר לא במקרה נחשב גיטריסט-על והשליטה שלו באפקטים ובצלילים שאפשר להוציא מהכלי היא משהו מיוחד. הוא יושב שם בפינה, בשקט בשקט, ומלהטט בין שלל פדלים ולחצנים כדי ליצור את הצליל המדויק לכל רגע בהופעה. מדהים.

כאמור, מכאן ואילך ההופעה השתדרגה והפכה לכיף גדול. בחירת שירים טובה נתנה תחושה של להיט רודף להיט, לפחות עבור מי שמכיר את האלבום מבפנים החוצה, עד לסיום ב"שיר האביונים". היה ברור שאקורד הסיום המר של השיר הזה לא באמת יחתום את ההופעה ולאחר סשן מחיאות כפיים נמרץ ההרכב חזר להדרן. שוב רוטבליט מנצל את הדריכות כדי להרביץ בנו תורה עם "רעב למין" שמספר את סיפורו במלחמה: "האל הטוב המלא ברחמים/ יש לו סיבות משלו לפעמים/ אף פעם לא הבנתי, אנ'לא מבין כעת/ איך זה אני חי ולמה דווקא הוא מת?", מחזיר את כולנו לקרקע עם המילים הלא נוחות האלה. עוד מחווה יפה לאריק אינשטיין עם "לשרוק בחושך", והסיום האחרון באמת עם "אחד משלנו", שיר כואב-כואב שרק החצר האחורית יכולה להצליח להפוך להמנון. איתמר ציגלר שר-צועק אותו ומרים את "האזור" אל עבר סיום בשיא. מחיאות כפיים חזקות וחצי "סטנדינג אוביישן", ותאמינו לי שאם היו לחצר האחורית שירים נוספים הם היו חוזרים גם להדרן שני. כיף לראות את ההצלחה של ההרכב הזה, מעל ומעבר למה שמישהו היה משער בתחילת הדרך.

ועוד כמה מילים על "האזור". לבושתי, זו הפעם הראשונה שלי ב"אזור". משום מה עד היום לא הזדמן לי לראות שם הופעה. ובכן, המקום מפתיע לטובה. חלל גדול יחסית שיכול להכיל בנוחות יותר מ-100 איש, ספות פשוטות אך מפנקות יחסית מקרטון (המצאה גאונית), עיצוב מקורי, תאורה טובה, והכי חשוב, סאונד טוב הופך את "האזור" לאכסניה מצוינת להופעות בתל אביב. טוב שיש עוד מקומות כאלה.

אז מה היה לנו? ארבעה נגנים מוכשרים, שלושה מבצעים טובים, שתי הופעות תוך 24 שעות, ואחד יענקל'ה רוטבליט, שאם ימשיך לכתוב ולהופיע ככה – דיינו.

התמונה באדיבות "הנייד הזה שיש לי כבר שנים"

From → הופעות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: