Skip to content

מי ישיר את שיר האביונים? – "החצר האחורית" (2013)

23 במרץ 2014

עם שם כמו "החצר האחורית", ציור של חתול רחוב על פח אשפה ומילים של יענקל'ה רוטבליט, היה די ברור מהי מהות השירים בפרויקט הזה עוד לפני ההאזנה: אלבום חברתי, פוליטי, נוקב, שירם של "הנטושים בצד הדרך". לבטח לא עוד אלבום עם שירי אהבה-פרידה. לצד רוטבליט על המילים חברים בפרויקט הייחודי הזה שלושה יוצרים צעירים יותר: גדי רונן, תומר יוסף ואיתמר ציגלר. שלושתם מלחינים ומבצעים את השירים שכתב רוטבליט, מנגנים במרבית הכלים באלבום (גדי רונן – פסנתר ומקלדות, איתמר ציגלר – בס וגיטרות, תומר יוסף – תופים וכלי הקשה), ובאופן כללי מתפקדים כלהקה, סופר-גרופ של ממש, כשאין היררכיה ברורה ביניהם וכל אחד יודע להיות בפרונט בשירים מסוימים ולתמוך בשאר בשירים אחרים.

החצר האחורית


שילוב קצת מוזר השילוב הזה, חייבים להודות, בין גדי רונן מ"דבק" ו"אחד חלקי אחד" (וגם מהפקת האלבומים של רוטבליט בשנים האחרונות) שהמוזיקה שלו משויכת יותר לרוק, לבין תומר יוסף ואיתמר ציגלר, שניהם חברים בבלקן ביט בוקס ובעוד הפקות שונות שנוטות בדרך כלל יותר לצד הרגאיי והגרוב. התהייה הגדולה היתה איזה כיוון יתפוס האלבום הזה ואיזו סינרגיה אפשר ליצור מסגנונות שונים כאלה? האמנם החיבור הזה יוביל לקהל רחב יותר כשכל אחד מהקודקודים במשולש מביא את הקהל הביתי שלו? והאם השלם גדול מסכום חלקיו?

תומר יוסף – "קרא לו קודקוד"

אני חייב להודות שעד האלבום הזה בקושי הכרתי את תומר יוסף. הוא מוכר כמובן מכמות נכבדת של להיטים (מנג'סים למדי, אני חייב לציין) מקריירת הסולו שלו, וגם כאחד המייסדים של "הבלקן ביט בוקס", הרכב שאני לא ממש מתחבר גם אליו (וכמובן שהוא מוכר כקומיקאי מ"פלטפוס"). דווקא באלבום הסולו האחרון של יוסף, "השחר 35", נראה היה שמעבר לאווירת הפאן והגרוב נוסף דוק של רצינות וזה כבר היה משהו שיכולתי להתחבר אליו. לכן, בתחילה החיבור בין תומר יוסף לגדי רונן (מוסיקלית) ולרוטבליט (מבחינת הטקסטים הרציניים ובעלי האמירה) היה נראה לי מוזר. מה רבה היתה הפתעתי כששמעתי את האלבום הזה. החיבור הזה עובד מצוין ותומר יוסף הוא הבולט מבין שלושת החברים האחרים באלבום. יוסף הלחין שישה מהשירים באלבום (לעומת ארבעה של כל אחד מהאחרים), ורובם ממש מצוינים.

תומר יוסף פותח את האלבום עם "הסיפור הגדול", שמנסה לתאר את הסכסוך עם הפלסטינים החל מהעליות הראשונות וימי החלוצים, דרך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, ועד לאיבוד התקווה והדרך של ימינו. אמנם השיר עוסק בעיקר בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם אני לא יכול שלא להרגיש בו גם את אובדן הנרטיב הציוני (במנותק מהסכסוך) ואת איבוד הערכים של המדינה ושלנו, האזרחים, במיוחד כשיוסף עובר לשיר בפזמון: "הלך לאיבוד הסיפור הגדול, הסיפור הגדול שיודע הכל". יש שם משהו, בנקודה הזו בשיר, בשילוב של הלחן וכלי המיתר שהופך את השורה הזו לקינה גדולה וגורם לי לעצב וייאוש בכל פעם שאני שומע את השיר.

הרבה יותר אופטימי מצידו של תומר יוסף הוא "רב מכר". גם זה שיר עם המון מלל אבל הפעם דווקא אחד השירים הכיפיים באלבום, בעיבוד שלוקח אותו לכיוון של הבלקן ביט בוקס – שיר קופצני מאוד עם הרבה גרוב, ואני חייב להודות שזה הולם מאוד את השיר. בשיר הזה רוטבליט מראה שהוא יכול להיות גם סופר, והוא טווה כאן עלילה שהיא סלט של ספרי מתח שכולל את כל המרכיבים הנפוצים. זו פארודיה לא רק על ז'אנר ספרי המתח אלא גם על צורת השיווק שלהם, כולל הפרסומות האינסופיות ברדיו:

"זה עתה הופיע חם מן התנור
בשנית מפתיע בסיפור סיפור

לא לשווא חיכיתם לספרו הבא –
כל מה שרציתם הנה הנה הנה בא

אהבה ומתח ותשוקה ודם
חטא רובץ לפתח וצוחק לבנאדם

מרתק מותח כמו מסע בזמן
ואותך לוקח הוא ביד אמן

ממפגש מקרי למסע חובק עולם
מקורי, קריא, מרגש, חכם"

ועוד בשיר הזה אפשר לשמוע בפעם היחידה באלבום את רוטבליט בקולו, כשהוא נכנס כדי להקריא כמה שורות. הקראת הטקסט שלו שהיא כולה מעט הומור ומעט לעג, כמו כל השיר הזה, היא לא פחות משיחוק שהופך את השיר הזה לאחד השירים הטובים באלבום.

תומר יוסף מבצע שיר מאוד פוליטי נוסף (למעשה, הוא מבצע שניים מתוך שלושה שירים "נפיצים" באלבום, ודווקא המבצע המוכר ביותר מבין השלושה הוא זה "שמסתכן" בשירים פוליטיים שנוקטים עמדה), "שייח ג'ארח", שמתאר את המקרה המפורסם יחסית של חזרת התושבים היהודיים לשכונה בשנת 2009, בחסות החלטת בג"צ, לאחר שנטשו את בתיהם במלחמת העצמאות. למעשה, יש כאן ביקורת קשה מצד רוטבליט על בית המשפט. לקראת סוף השיר הוא מודה שגם ביתו היה שייך פעם למשפחת ערבית, ותוהה האם בית המשפט היה מחליט החלטה הפוכה ומורה על פינוי תושבים יהודיים לטובת ערבים.

בנוסף, רשומים על שמו של יוסף גם "אגדה אורבנית של סתיו" המצוין (נחזור אליו בהמשך), "הבמה הביתית" – השיר החלש באלבום לדעתי שקיבל עיבוד ספרדי, ו"שיר האביונים" שגם אליו עוד נחזור בהמשך. עם שישה לחנים באלבום תומר יוסף הוא בהחלט הבולט מבין שלושת המלחינים/מבצעים והוא כוח משמעותי מאוד בהרכב הזה.

איתמר ציגלר – "ממיטבו של הבס המנומנם"

גם את איתמר ציגלר בקושי הכרתי לפני הפרויקט הזה. כלומר, השם שלו דווקא מוכר ויצא לי לשמוע עליו באותם מעגלים של תומר יוסף ותמיר מוסקט, אבל ממש לשמוע אותו שר – זה לא. ציגלר הוא גם נגן הבס של ההרכב, ובאלבום הוא מנגן לרוב בבס שנשמע כמו בס אקוסטי, עם צליל יותר טבעי ופחות חשמלי. הבס משחק תפקיד די גדול בכמה שירים באלבום, כשציגלר, כך הסתבר לי, הוא בסיסט נהדר. ב"רב מכר" של תומר יוסף למשל, הוא מוסיף שכבה יפה מאוד של מהלכי בס שמוסיפה עוד רובד להתפעל ממנו בשיר, ובכלל, הבס בעל הצליל המעט מנומנם הוא אחד הכלים הדומיננטיים באלבום. כחובב בסים מושבע אני פשוט נהנה מהעבודה שלו כאן.

איתמר ציגלר גם שר כמה שירים באלבום, ליתר דיוק ארבעה שהוא גם הלחין. הוא אמנם לא איזה מבצע עם קול גדול, אבל את מה שהוא מבצע הוא מבצע טוב. את "אחד משלנו" שכבר הושמע מספיק ברדיו אין צורך להציג. שיר שהוא כמו כרטיס ביקור של האלבום על שלל הנושאים שמוזכרים בו והכל על קצה המזלג, עם הרבה מקום לפרשנות מצד המאזין, כשלא ברור האם אותו "אחד משלנו" הביא לנו גאווה או בושה. אפשר למצוא בו גם לעג לא מבוטל על הלאומיות והאחדות המזויפת שאנו לוקים בה לעיתים קרובות והצורך לנכס לישראליות הצלחות שלא תמיד מגיעות לה (ראו מקרה זוכי פרס נובל בכימיה בשנה האחרונה, ישראלים לשעבר שהיגרו לארה"ב. פעם הם היו "נפולת של נמושות", אבל ברגע שזכו הם כמובן "גאווה ישראלית"). ויש בשיר גם רפרנס אחד ברור ומכאיב לרצח רבין: "אחד משלנו לחץ על ההדק, בום-בום-בום". אאוץ'.

בנוסף, ציגלר מבצע באלבום שני שירים שמשלבים סיפור תנ"כי עם אמירה עכשווית: "פרזות" כולל פריטת גיטרה אקוסטית נהדרת (ציגלר מנגן גם גיטרות באלבום) שמחזיקה את השיר והופכת אותו לאיזו דהרה שמתחברת היטב לאווירה הקדומה של הסיפור התנ"כי (אחזור בהמשך לדבר בהרחבה על השיר הזה), ו"קורח הטייקון", שכפי שאפשר לנחש, מפגיש בין סיפור קורח לטייקונים של ימינו בצורה משעשעת ביותר ("וכל העם בכו/ כי הפנסיות הלכו/ ואנחנו עם קרחת פה/ בשמש המדבר").

גדי רונן – "אחד משלנו"

בחתונות נהוג לשאול האם אתה מהצד של החתן או מהצד של הכלה. באלבום הזה, יש שתי מחנות ברורים: הצד הביט בוקסי שכולל את תומר יוסף ואיתמר ציגלר, והצד של גדי רונן. די ברור שאני באתי מהצד של גדי. ההתעניינות שלי בפרויקט החלה כמובן מההערכה שלי למוזיקה שלו, ושיתוף הפעולה עם שני השותפים האחרונים נשמע לי טיפה מוזר בהתחלה, כשמוסיקלית מדובר לכאורה בעולמות שונים.

ארבעה שירים הלחין גדי באלבום הזה, הבולט שבהם הוא "מענה קולי" שיצא כסינגל השני מהאלבום, הושמע הרבה ואפילו נכנס לפלייליסט של גלגל"צ לתקופה מכובדת (גדי רונן בגלגל"צ, מי היה מאמין..). השירה של גדי שונה בשיר הזה והוא שר פה גבוה יחסית, יותר גבוה ממה שאי פעם שמעתי אותו. מעניין למה. מעבר להומז' הברור לשיר "זמר נוגה" של החלונות הגבוהים שמן הסתם לא פגע בהכנסת השיר לפלייליסט, זה שיר שמצליח להיות רך ונעים מצד אחד כשהוא זורק רפרנסים להרבה תחומים (תג מחיר, כוכב נולד), אבל מבעד לסיסמאות שתופסות את האוזן בהתחלה מסופר כאן לדעתי סיפור נאה על תרבות הצריכה שהצליחה שוב להפיל אותנו בפח:

"יצאת‭ ‬שוב‭ ‬אידיוט
קנית‭ ‬אשליה
זה‭ ‬לא‭ ‬יכול‭ ‬להיות
בכל‭ ‬זאת‭ ‬זה‭ ‬היה
הרגשת‭ ‬משודרג
לבשת‭ ‬ערב‭ ‬חג‭ ‬
אז‭ ‬מה‭ ‬הבעיה‭?‬
פתאום‭ ‬הקסם‭ ‬פג
והחכה‭ ‬לדג
אמרה‭ ‬אתה‭ ‬שלי‭"

מעבר לזה, גדי מבצע גם את "קודקוד" האגרסיבי שמתאר את התפיסה הכוחנית של אנשי הצבא שממנה נגזרת גם התפיסה המיליטריסטית של כולנו, ואת "פצצה", אחד השירים הקלילים באלבום שמראה שרוטבליט מסוגל להיות לא רק סופר ב"רב מכר" אלא גם תסריטאי טוב (ובינתיים, בזמן העבודה על הפוסט גם "פצצה" נכנס לפלייליסט. שני שירים של גדי בגלגל"צ..). ואולי בעצם השיר הוא פרודיה על הפצצה האיראנית?

שיר נוסף של גדי הוא "מראה", שמתאר באופן לא רע את אובדן הכיוון בעולם הקפיטליסטי שלנו. הבעיה שלי עם השיר הזה היא שהוא לא לגמרי ברור (מילולית) והלחן בפזמון לא מוצלח כל כך. אבל עדיין, גם שיר חלש יחסית מכיל כמה פנינים מילוליות כמו: "האמת נקלעה למשבר/ של זהות בעולם של שקרים" או "החזון כבר חתום על חוזה/ ויוצא לשווק אמונה".

יענקל'ה רוטבליט – "האיש בחליפת הזכוכית"

לפני כשנה כתבתי פוסט על הרלוונטיות של אמנים מבוגרים בימינו. רוטבליט, בניגוד למרבית המוזיקאים בני דורו, מצליח באלבום הזה להישאר רלוונטי גם היום. החיבור למוזיקאים הצעירים ובעיקר החיבור החדש לתומר יוסף ואיתמר ציגלר (החיבור של רוטבליט לגדי רונן הוא חיבור ותיק קצת יותר שזכה לפחות תהודה) חושף את רוטבליט לקהלים חדשים שספק אם היו שומעים על האלבום הזה אלמלא שניהם מעורבים בו. אני בטוח שהרבה חבר'ה צעירים נחשפו מחדש לרוטבליט, שייזכר מעתה בעיניהם ובעיני לא רק כמי שכתב בעבר שירים מפוארים, אלא ככותב שגם בזקנתו נשאר מחובר וחד.

עוד דבר שבולט כאן הוא הרצון להתעסק בנושאים מדממים וטעונים. כאשר רבים מהאמנים הוותיקים במוזיקה הישראלית מצניעים את דעותיהם ואף נמנעים מלעסוק או להתייחס לסוגיות פוליטיות בוערות, רוטבליט לא רק שאינו נרתע, אלא אף צולל פנימה בלי שמץ של ניסיון להסתיר את דעותיו. אם זה ב"שייח ג'ארח" או ב"סיפור הגדול", האמירה של רוטבליט צלולה וברורה וגם אם אני לא מסכים במאת אחוזים עם מה שנאמר בשירים האלה, אני חייב להעריך את רוטבליט על עצם האמירה (ובהזדמנות זו גם לתת כבוד לשלושת היוצרים האחרים על הנכונות לשיר דברים כאלה).

השפה שבה רוטבליט משתמש היא שפה שכבר כמעט ואינה בנמצא במוזיקה חדשה. משפטים כמו: "שקיעה מופזת" או "המשתכרים אל צרור נקוב" וביטויים כמו "חבילות וצרורות" או "הלכנו בגדולות" הם ביטויים שכבר כמעט ואינם נמצאים בשימוש בעברית של ימינו וחבל. בין השורות אפשר להתענג על העושר הלשוני שמביא איתו רוטבליט ואולי גם לקחת מתוך זה משהו לדיבור היום-יומי שלנו. חשוב לציין שהכתיבה באלבום הזה היא לא כתיבה של פעם ואין כאן תחושה ארכאית של שירי א"י הישנה. להפך, יש כאן חיבור בין השפה העשירה מאוד של העבר לשפת היום-יום ואפילו לסלנג עכשווי, ושוב, רוטבליט מצליח להישאר מעודכן גם בכתיבה שלו ולשלב את הישן והחדש יחד בצורה נהדרת (רלוונטי, כבר אמרתי?).

מאפיין נוסף בכתיבה של רוטבליט, וגם הוא מאפיין שכבר כמעט ולא קיים במוזיקה המושרת, הוא הכתיבה של השיר כמשל ונמשל. מקרה פרטי של צורת הכתיבה הזו הוא השימוש בסיפורים מתוך התנ"ך, כפי שקורה בשני שירים באלבום. ב"קורח הטייקון" ההפניה לסיפור התנ"כי ברורה מאוד, אבל דווקא ב"פרזות" השימוש הוא מורכב יותר וראוי להתעכב עליו מעט.

"פרזות" מתאר את כיבושה של עיר אחרי קרב. השימוש בשפה התנ"כית מעלה מחשבות מתבקשות לסיפורי ספר יהושע על כיבוש הארץ ("מרחוק אפשר לראות/ את אחלמה ואת כדכוד", "הגענו אל אבני החושן"), כולל סיפורי הביזה של חלק מהערים שנכבשו ע"י בני ישראל. אולם הדמיון לסיפורים המקראיים הוא רק המשל לסיפור כיבוש עדכני יותר. רוטבליט, שכידוע לחם במלחמת ששת הימים, מקשר בין הכיבושים ההם לכיבוש יהודה ושומרון ב-67' ומשווה בין סיפורי הביזה ההם להקמת ההתנחלויות לאחר המלחמה. אפשר להתווכח על נכונות הדברים ואפשר גם לא להסכים, אבל אני מקווה שגם מבלי להסכים עם התוכן אפשר להתפעל מרמת הכתיבה ומהיכולת להכניס סיפור שלם שכולל בתוכו משל ונמשל לתוך שיר של כמה דקות.

השימוש בסיפורים מהתנ"ך הוא דבר שהיה נפוץ בעבר אך כמעט נכחד מהמוסיקה הישראלית, ורוטבליט מחזיר אותו ובגדול. רוטבליט משיב למרכז הבמה חילוניות שאינה נובעת מבורות. חילוניות שמכירה את מקורותיה ואף שואבת מהם את היסודות לחלק מערכיה, ולמרות זאת בוחרת בצורה מודעת בדרך לא דתית. על ייצוג הגישה הזו אני אסיר תודה לרוטבליט, שכן מאז מותו של מאיר אריאל לא היה לה ייצוג חילוני הולם במוזיקה הישראלית.

שיר נוסף עם משל ונמשל, הפעם לא תנ"כי, הוא "אגדה אורבנית של סתיו". זהו שיר שמתחיל כמו סיפור סינדרלה, עם נסיך, נסיכה, נשף, ונעל זכוכית. העיבוד של השיר תורם לאווירת האגדה עם פריטה אקוסטית נעימה וצלצולי פעמונים:

"כל הערב רקד הנסיך שם בנשף
עם נערת נעלי הזכוכית
שצחוקה פעמונים של כסף
 מן סינדרלה כזאת מלאכית"

כעבור כמה בתים מתגלה שהשיר הרגוע הזה מחביא בתוכו שורה כמו: "החשוד משתף פעולה עם חוקריו", ואז אנחנו מגלים לדאבוננו שלא נשף אלא מסיבת טראנס, ולא נסיך אירופאי כי אם בחור ישראלי ("לא חשוב העדה", כפי שנאמר בשיר אחר) שדוקר את הנסיכה על רקע אהבה נכזבת (וכנראה גם לא ממש "אגדה אורבנית של סתיו" אלא סתם קיץ ישראלי לוהט):

"במגרש חניה הוא תפס את השניים
צרחה מקפיאה ונעל זכוכית
נשארה בזירה הוא דקר פעמיים
 בכיס הקרבן נמצאה מפוחית"

שיר האביונים – "והסוף נותן לך פטיש בראש"

"שיר האביונים" הוא לדעתי השיר החשוב ביותר באלבום הזה. אם עד כה אפשר היה לחשוב שלא הכל נורא ושהלחנים והעיבודים הקלילים יחסית מסתירים קצת את המילים הנוקבות, מגיע "שיר האביונים", השיר האחרון באלבום, ונותן לך את אותו "פטיש בראש" שהוזכר ב"רב מכר". זה השיר היחיד באלבום שיש בו ממש תחושה של להקה, כשכל חברי ההרכב מבצעים את השיר יחד. אם מתרכזים, אפשר לשמוע את גוון הקול של כל אחד מהם מבלי שמישהו מהם דומיננטי יותר מהאחרים. בשיר הזה כבר אי אפשר לטעות בעיבוד, ומקצב של מארש אבל מגיח כאן יחד עם נגינת גיטרה דוקרנית ופסנתר "כבד". אחרי האלבום היחסית נעים מוזיקלית, העיבוד הזה מפתיע את המאזין ומכריח אותו להקשיב לשיר. כבר אי אפשר לברוח מהמילים הנוקבות שלו. גם שילוב הקולות המאיים של השלושה תורם לאווירה הקודרת של השיר:

"ומי ישיר את שיר האביונים
את שיר הנטושים בצד הדרך
שגם להם יש שם ויש פנים
ולא רק גב לתת בעבודת הפרך"

"ומי ישא קולו לומר כי רע מאוד
מתי למדנו לא לשמוע, לא לראות?
ולעבור בצעד קל על המראות"

 

התמונה שעולה לי בראש כשאני שומע את השיר הזה היא איזה מארש לוויה של אחד מהאביונים עליהם מדובר, כשחברי ההרכב, כאביונים מוזנחים בעצמם, נושאים את הארון ושרים את שיר האשמה הזה כלפי החברה הישראלית. ואולי בארון מצוי "הסיפור הגדול" שאיבדנו בתחילת האלבום, והמסר בשיר הוא שאובדן הסולידריות הוא זה שיוביל לסופו של החזון הציוני. זה האימג' האחרון שנשאר כשמסיימים להאזין לאלבום הזה. לאחר אלבום שיש בו צדדים קשים לצד שירים קלילים יותר וכמובן עיבודים נעימים, השיר הזה מותיר אחריו תחושה קודרת כאילו אומר: עד כאן ניסינו להקל עליכם את העיכול, אבל תדעו שזו המציאות כמות שהיא.

סיום – "הצב שוב על הגב?"

קודם כל, מדובר באלבום מצוין. הטקסטים חריפים ושנונים, העיבודים נעימים לאוזן אך גם מאתגרים, והביצוע הכולל מוצלח מאוד. זה אלבום שמצליח להיות פשוט ונעים ברפרוף מהיר, אך גם כזה שמתגמל את מי שיהיה מוכן להתעמק בו, אם זה במסרים, בשפה העשירה, במשחקי הלשון, וגם בלחנים ובעיבודים שמצליחים להיות נעימים לאוזן ומורכבים בו זמנית. קצת כמו שיתוף פעולה בעולם העסקי, כל אחד מהחברים בפרויקט מביא איתו את נקודות החוזקה שלו יחד עם הקהל שלו, והתוצאה היא אלבום מגוון מאוד עם חוט מקשר ברור שהוא הכתיבה הרוטבליטית.

ובכל זאת טרוניה קטנה: אין התאמה בין שמות השירים כפי שהם כתובים בצד האחורי של העטיפה ובין שמותיהם בחוברת המילים. "פצצה" ו"קודקוד" בצד האחורי הופכים ל"פצצה מתקתקת" ול"קרא לי קודקוד", מגדיל לעשות "מראה" שהופך ל"המקור מצטט העתק" בחוברת (אז מה שם השיר בעצם?), ו"שייח ג'ארח" הופך ל"שיח' ג'ארח" על העטיפה, וזו כבר פשוט שגיאת כתיב שהיתה צריכה להתגלות לפני ההדפסה.

מהזוית האישית שלי, בזכות איחוד הכוחות הזה זכיתי להכיר קצת יותר טוב שני יוצרים שבקושי הכרתי לפני: תומר יוסף ואיתמר ציגלר. שניהם הפתיעו אותי לטובה, בעיקר בזה שדווקא הצלחתי להתחבר לשירים שלהם. יש מקרים בהם שיר או רגע מסוים גורם לך להסתכל אחרת על אמן ולהעריך אותו יותר מאותה נקודה והלאה, והאלבום הזה עושה לי בדיוק את זה עבור שני אלה.

אלבום מלא כל טוב של 14 שירים (כמעט אלבום כפול בימינו) שקשה למצוא בו שירים חלשים הוא די בברור אחד מאלבומי השנה, אבל יותר מזה – האלבום הזה צריך להפוך לאחד מאלבומי התקופה. אם היסטוריון ירצה לחקור את התקופה הזו בעוד 50 שנה או אם איזה תייר ירצה להבין מהם הנושאים שנמצאים על סדר היום הישראלי כיום, אפשר פשוט לתת לו להקשיב לאלבום הזה. יש כאן את סיפור חיינו במדינה בשנים האחרונות וכמעט כל נושא מרכזי שמעסיק אותנו: פערים חברתיים, אלימות ברחובות, תרבות הצריכה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והשאלה הגדולה "איך איבדנו כיוון תוך שני דורות". כוחו הגדול של האלבום הוא בתיעוד הלך הרוח ברחוב הישראלי, וזה כבר דבר שרק אלבומים בודדים מצליחים לעשות. אלבומים שהם מעל לזמן ויכולים לדבר בשם הרבה אנשים הם דבר נדיר, ואני חושב שהאלבום הזה של החצר האחורית הוא כזה.

האם הוא ייתפס ככזה ע"י הקהל הרחב? בעולם מתוקן – כן. בעולם שלנו, עם שפע האלבומים, הפרעת הקשב הקולקטיבית והטקסטים הארוכים קשה לי להאמין שהוא ימצה את מלוא הפוטנציאל. למרות התהודה החיובית מאוד שהוא יצר ולמרות שלושה שירים בפלייליסט של גלגל"צ, עדיין לא נראה שהאלבום הזה הגיע לתהודה הראויה בשביל להיהפך למשמעותי מספיק. מצד שני, יש אלבומים שפורצים את הדרך מהצלחה מצומצמת להכרה רחבה ככל שעובר הזמן. אולי בעוד איזה 20 שנים, בכתבת 50/100/1000 האלבומים הישראלים הגדולים של כל הזמנים יופיע גם האלבום הזה של החצר האחורית. עד אז אולי גם נמצא מחדש את הסיפור הגדול שלנו.

From → אלבומים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: