Skip to content

זה כבר מודפס – ראיון עם בועז ריינשרייבר

24 באוקטובר 2013

אני שמח מאוד לפתוח בפינה חדשה שתהפוך, כך אני מקווה, לדבר קבוע בבלוג – פינת הראיונות. תמיד רציתי לשבת לשיחה עם אמנים שאני מעריך ולשאול אותם את השאלות שמעניינות אותי. במרבית הראיונות במדיה יש צורך לפנות לקהל הרחב או לדאוג לרייטינג, ולכן לעיתים קרובות הראיון נשאר שטחי או צהוב, לפחות בעיתונות המודפסת ובאתרים הגדולים. חף משיקולי רייטינג או מקום, אני מקווה שאצליח בראיונות הללו לנהל שיחה מעמיקה יותר שעיקרה יותר במוזיקה ופחות בפיקנטי או בצהוב.

אחרי ההקדמה, הגיע הזמן להתחיל. אני נרגש להתחיל את הפינה עם אמן שהמוזיקה שלו היא אחת האהובות והמשפיעות עלי בעשור האחרון – בועז ריינשרייבר, שחתום על לא פחות משישה אלבומים שליוו אותי בצורה הדוקה בשנים האחרונות: החל משני האלבומים של "דבק", עבור בשלושת האלבומים של "1:1", וכלה באלבום הסולו הראשון של בועז שיצא לאחרונה – "לב". אז קפצתי לאולפן של בועז בניר צבי, היכן שהוקלטו כל האלבומים האלה ועוד הרבה אחרים, לשיחה ארוכה על האלבום החדש, 1:1 ודבק, הופעות, משפחה, ואפילו על אדל ומוזיקה לחתונות.

 

אז,  בועז, איך זה מרגיש כשזה לבד?

"לפעמים זה מרגיש הכי מעולה ולפעמים אתה מתגעגע לביחד הזה, לתקופה הזו שהיתה פה קומונה מטורפת. ולפעמים זה לא מרגיש כזה לבד, כי גם כשאני עובד לבד על הדברים, עדיין יש לי את השותפים שלי, אם זה אורן [אלשיך, הבסיסט], אוריאל [סוורדין, המתופף], וכמובן גדי [רונן] שמנגן בכמה שירים באלבום ואנחנו תמיד מתייעצים אחד עם השני".

אז אתה אומר בעצם "גם וגם", אתה אוהב גם את הביחד וגם את הלבד?

"כן. בשנתיים האחרונות אני נמצא במקום כזה שאני יודע שאני צריך ליצור משהו שלם, בלי שותפים. אחרי הרבה מאוד שנים של להקות ושותפים והפקה ביחד, עכשיו אני במקום כזה של להיות מכונס קצת בעצמי, באמנות. אבל עדיין, מה שכיף במוזיקה זה שזה תמיד אתה עושה אותה עם אנשים. לא משנה מה, תמיד אתה עובד עם אנשים. זה לא כזה בודד".

אבל ההחלטות הן שלך.

"כן, ההחלטות הן שלי, ואני יודע ש… מזל שאני לא צריך כדורים נפשיים, שאני מתמודד עם זה בלי (צוחק). זה תחום הזוי בקטע הזה, מאגו עד לפחדים והתמודדויות".

על האלבום החדש

יש משהו שונה בכתיבה שלך ב"דבק" לעומת הכתיבה באלבום הזה שהוא שלך בלבד?

"אני חושב ש"לב" היה פחות אנחנו ויותר אני או אתה. יותר מעיז, יותר אינטימי. השפה שלי כן חוזרת על עצמה. אני מרגיש ש"לב" הוא מין תהליך של כל העבודה הזו שהיתה לי עם "דבק", עם ההפקות שלי, עם "1:1", עם יענקל'ה [רוטבליט] שמאוד השפיע עלי באמירה שלו ובתעוזה שלו להגיד דברים".

העבודה עם יענקל'ה עודדה אותך להגיד דברים יותר פוליטיים, ביקורתיים?

"לפני חודשיים הבנתי שאפשר לומר שאני בנאדם פוליטי, שפוליטיקה זו השראה בשבילי. שמה שקורה, ממלחמות עד לאבל, זה הליבידו שלי, זה הרגש שלי, זה העולם הפנימי שלי שהוא גם מאוד קהילתי כי זה משפיע לי על החיים. קשה לי לכתוב דברים שהם לא בדיוק מי שאני, ואם אני עושה את זה אני אולי כותב את זה למישהו אחר. מה שאני מחפש זה לא הקלישאה הזו של מחאה, אבל כן לכתוב את מה שאני מרגיש דרך התת-מודע".

באלבום יש הרבה שורות שאפשר לפרש גם כאישיות וגם כאמירה יותר כללית על המצב הפוליטי/חברתי, ואני אף פעם לא בטוח אם אתה מתכוון למשהו אישי או לאומי. למשל, ב"אם הייתי יכול" יש את השורה: "איך מנסים תמיד לפתור את זה, בלי לשאול את השאלה הראשונה", לדעתי אתה מתכוון פה למשהו שנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל זה יכול להיות גם אישי.

"אצלי זה לגמרי הסכסוך, זה שיר שממש שם, מתעסק בזה".

והשורה הזאת היא גם על הדבר הזה?

"כן, כשכתבתי אותה זו היתה ההשראה ועל זה דובר. אבל כל הזמן חיפשתי שזה גם יוכל ללכת למקום נוסף, כי זה מה שאני אוהב, וזו בעצם התשובה".

כתבת את זה קצת מעורפל כדי שזה יהיה נתון לפרשנות או כדי שכל אחד ייקח את זה למקום שלו?

"גם נתון לפרשנות וגם עם כמה פרשנויות מראש, כי זה מה שאני אוהב בטקסטים, זה מה שאני אוהב במוזיקה ששרים אותה, שאתה יכול ללכת למלא כיוונים. כמו לקרוא ספר ביחס לטלוויזיה. כשאתה קורא ספר אתה מדמיין, אתה פעיל, אז אני מחפש את זה, שהמאזין או אפילו אני כמישהו שכותב ואחר כך מנסה להבין עם עצמו מה הוא כתב, יפעל, שזה יקח אותו לכמה אינטרפרטציות".

אותו הדבר אני מרגיש גם בשיר האחרון, "אי אפשר". שם בברור אתה מדבר על משהו גדול, אבל יש גם שורות שנותנות תחושה שמדובר גם במשהו אישי.

"ב"אי אפשר" זה בדיוק זה, כאילו לבלבל בין ריב בין גבר לאישה מול מה שקורה, שנופלת לידך פצצה, ובעצם להראות כמה אי אפשר כבר, שאתה לא יכול לנתק את הפוליטיקה בארץ מהזוגיות שלך".

אי אפשר גם מזה וגם מזה, בעצם.

"כן, על זה מדבר השיר. בגלל זה גם בחרתי בסוף שמור [שטייגל, אשתו של בועז] תשיר שם, כי רציתי להדגיש שיש פה איזה קשר. אני כל הזמן מחפש את זה, זה מה שאותי הכי מרגש כמאזין".

אתה אומר שרמזת שם שזה גם קשור לבית, למשפחה שלך?

"אני מתאר סיטואציה מאוד מציאותית שמתרחשת, שזוג צריך להיכנס מתחת לגרם מדרגות, ויש שם משחק שאני כאילו אומר: "אין עיר מקלט, אבל יש גרם מדרגות". אני פתאום נמצא בסיטואציה שאני בוויכוחים מטורפים עם אשתי, ועם תינוקת ביד שהיתה אז בת כמה? ארבעה חודשים? ולא יודעים מה לעשות, כי אין פה מקלט. גרנו במין תפר כזה של הדרום, במקום שאין מקלטים ואין כלום, ופתאום נופלים לך טילים, אתה יודע, מאה מטר מאיפה שאתה נמצא, ואתה עם תינוקת, ואתה אומר: "רגע, מה, אני דפוק? מה קורה? אין לי איך להגן פה על המשפחה". זה הבית הראשון. מה שתיארתי לך זה אחד לאחד. אם עכשיו תקשיב לשיר אתה תראה שכן יש שם משהו מאוד קונקרטי שקורה, אבל דרך זה אני כל הזמן מחפש לאוורר את זה בדברים יותר מעורפלים, שלא יבינו בדיוק. למזלי, תוך כדי הסיטואציה גם הגיע השיר, אז היה לי לאן להוציא את זה".

אני מקווה שאני לא אהרוס לך, אבל איכשהו חשדתי שהבית הראשון מדבר גם על משהו אישי שלך, אני לא יודע איך.

"אותי זה נורא מרגש שאתה אומר את זה, כי זה מראה לי שהצלחתי לעשות מה שרציתי. זו היתה המטרה. הסיבה שהחלטתי להוציא תקליט סולו היא כי קודם כל הרגשתי שיש לי משהו להגיד בטקסט. מוזיקה זה בשבילי ים שאני כל הזמן יכול לשחות בו, אבל המילים זה המקום שיותר קשה להתמודד איתו".

אם כבר נגענו ב"אי אפשר", יש קטע קצר בסולו גיטרה שמצטט מתוך הסולו של "אין לו פנים". זה ציטוט מכוון, היית מודע אליו?

"וואלה, לא, לא מכוון. כשאני עובד על התקליטים שלי אז אני כל היום, כל הזמן בתוך התקליט, ואיך שתקליט מתפרסם או כשאני מסיים את המאסטרים שלו, אני שם אותו בצד. נדיר שאני שומע תקליטים שלי. אני מכיר דווקא הרבה אנשים שאוהבים להתרפק שניה, לשמוע.

יכול להיות שזה ליין כזה, יכול להיות. שווה לבדוק את זה. הגיטרה זאת השפה שלי, אז סביר להניח שאמרתי את אותו הדבר. אני בסדר עם זה. גם בטקסטים לצטט ולענות לעצמי על העבר זה דברים שאני דווקא אוהב. אני לא מחפש ממש באדיקות כל תקליט לעשות משהו אחר, להפך. אני מחפש למצוא את הצבע שלי".

בתודות של האלבום אתה מודה לחיים שמש שנתן לך את הביטחון להוציא אלבום סולו. שמעתי אותך גם בהופעה מודה לאנשים אחרים שדחפו אותך להוציא אלבום, ואני מתפלא איך דווקא אתה, שכבר הוצאת אלבומים והובלת שני הרכבים חששת להוציא אלבום? לא היית בטוח ביכולות שלך?

"כי זה לא הטבעי שלי. זה שרשום 'בועז ריינשרייבר – תקליט סולו' זה לא הטבעי שלי. לא משם באתי בשאיפות שלי. יכול להיות שאם ב"דבק" היינו עושים תקליט שלישי ורביעי עד עכשיו לא הייתי ממהר. אם לא היינו מתפרקים ומפסיקים ליצור, יכול להיות שלא היה לי צורך כל כך מהר לעשות תקליט סולו. יש גם את העניין של הטקסטים שאצלי הם מאוד מאוד כנים. נניח "לב" [השיר עצמו] או "החלטה קשה", אלו שירים שכשסיימתי ליצור אותם, מצד אחד אמרתי: "בואנה, יש פה משהו חזק ואני צריך לעשות איתו משהו", ומצד שני הכנות הזאת מאוד הפחידה אותי.

"בתקופה ההיא התחברתי לחיים דרך המוזיקה, והיה חיבור מאוד יפה, מאוד פייר. העבודה שלו היתה בעיקר מחזקת. זה לא שהוא אמר: "תשנה את זה, תעשה ככה", אלא יותר דברים אובייקטים שלקחו אותי למקום העוד יותר חשוף אפילו, ובעיקר לתת לי קצת אשכים ופידבקים. מאוד עזר לי הפידבקים שלו, כי כשיוצא תקליט כזה החוצה בא לך לברוח. אחד הזכרונות שהכי מצחיקים אותי הוא החוויה שלי כשטוחנים את "פשוט ונאמן" ברדיו. אז בכלל הייתי בהתחלה, ובאמת לא חשבתי שאני הולך להיות זמר או משהו, ואני בורח לצפון, בורח מהכל לכמה ימים כי אני לא יודע איך להתמודד עם זה. אני נוסע ושומע ברדיו את הקול שלי, ואני מובך כאילו בטירוף".

אתה מובך בגלל שזה אישי או בגלל שזה אתה?

"בעיקר כי זה אני. כשאתה מתחיל לשיר שירים כאלה אתה גם צריך להיות ככה, אתה צריך גם לעמוד מאחוריהם. אתה יודע, להיות פשוט, להיות נאמן, וואלה, כמה שנים אפשר לחיות ככה? זה משהו מחייב כזה פתאום. אז היתה לי חוויה לא נעימה. ברור שזה היה מדהים ואתה מגשים חלום, ברור. אבל זה משהו שצריך ללמוד להתמודד איתו, והייתי קצת ילד מדי בתקופה ההיא. אני מקווה מתישהו לעשות חוויה מתקנת".

אתה וגדי עובדים הרבה שנים יחד בהרכבים ונראה שהכימיה ביניכם מצוינת. מה גרם לכל אחד מכם להוציא במקביל לעשייה המשותפת גם אלבום אישי?

"קודם כל, עד לפני שנה, גם כשעבדתי על "לב" וסיימתי אותו, המשכתי לעבוד עם גדי על "אושר". כן עשינו ביחד, אני חושב, החלטה לפני כמה שנים שאת "דבק" אנחנו שמים בצד כרגע. הגענו למקום שכל אחד מאיתנו צריך ליצור יצירה שלמה, כל אחד יש לו את העניין שלו כבר. יש פה משהו באמת נדיר, חיבור בין שני אנשים שהם הכי קרוב לאחים שאפשר מבחינת הפרגון והאהבה. אני מרגיש שזה הדדי. כל דבר שגדי יעשה, גם אם זה לא קשור אלי, אם הוא יצטרך ממני עזרה אז אני שם, ולהפך. אנחנו עדיין שותפים באולפן ועדיין עושים פה ושם דברים, אנחנו עדיין מופיעים ביחד עם 1:1. זה לא שכאילו זהו, אנחנו ברוגז או משהו, זה לא הלך למקומות כאלה אף פעם. זו שותפות מאוד מורכבת, אבל בגדול זה נורא טבעי לנו אחרי כל כך הרבה דברים שעשינו יחד".

מהאלבום עולות הרבה תחושות של עצב, בלבול, כעס על העולם. מאידך, במציאות אתה לא נראה כל כך מלנכולי. איך אפשר להסביר את הפער הזה?

"יש איזשהו פער ואני מקווה שהוא גם יגדל. פעם שאלו אותי את זה ברדיו ואני זוכר שעניתי שכשאני מאוהב או כשאני שמח לא בא לי לנגן, בא לי להיות בחוויה השמחה הזו. כשאני בסערה, אז אני מטפל בעצמי. כשאני מסתכל על האמנים שאני שואב מהם את ההשראה, אז אני אוהב את, מצטער להגיד, העצב שלהם. גם ביצירות ספרותיות. מה שמושך אותי זה הסערות".

אז זה מייצג איזו תקופה שהיית ככה? רגע שמשהו לא מסתדר, רגע של בלבול, עצב? שם נכתב השיר?

"לא רגע של בלבול או עצב, אלא רגע של סערת רגשות. אני לא רואה הרבה ריאלטי, אבל לפעמים אני חוטא בזה כי זה נותן לי השראה. כי זה מביא לי את המוזות. לפעמים המוזות האלה כועסות, לפעמים הן רוצות לחפש פתרון, לפעמים הן רוצות להגיד את מה שהן חוות. נדיר שאני כותב שירי אהבה, ויש כאלה אבל הם מאוד בתוך, כמו שדיברנו על "אי אפשר", שקשה להגדיר אותו כשיר אהבה, אבל שם זה המקומות שלי בזוגיות שאני מחפש שהם מורכבים לי ומעניינים אותי ונותנים לי השראה. פחות מחובר למוזיקה שמחה. אמנם יש להקה שאני חבר בה שנקראת "אנדרלמוסיה", ולפעמים אני מוצא את עצמי בחתונה מרקיד אנשים, או בפסטיבל בחו"ל, מרקיד אנשים. זה התפקיד שלי ואני נהנה מכל רגע. בשבילי זה כבוד ענק לשמח מישהו או להרקיד מישהו. אבל כשאני בא לשיר – אתה יודע, חוש ההומור, יש אותו, אבל לא ברגעים האלה שאתה צריך לעמוד על במה".

היא גם משמחת בסופו של דבר, המוזיקה העצובה. 

"אני לא יודע אם היא משמחת, אבל אני חושב שהקתרזיס שאנשים עדיין חווים מהתוגה הזו זה מה שחשוב. אפילו עלי, כשאני מאזין לאיזו בלדה הכי קיטשית בעולם של אדל, ואני שנייה נכנס להכי קיטש כי הבת שלי מתה עליה. היא בת 6 והיא פשוט חורשת את הדיסק הזה, אז אני לא יכול להתווכח ואני לא רוצה להשפיע. דווקא אחלה, גיבורה כזאת כמו אדל? נהדר. אז אני מחפש את המקומות האלה, שאנשים מקבלים את הליטוף הזה, כמו השיר של אהוד בנאי, "אל תפחד". כשאתה שומע את השיר הזה אתה מרגיש ככה, הוא פשוט מלטף אותך. וזה מה שאני מחפש, לא ללטף אבל את הדבר הזה של ליצור אינטימיות. זה מה שהכי מרגש אותי".

האם אתה מרגיש שהאלבום זוכה להכרה מספקת? שהוא מגיע למספיק אנשים? ובכלל, עד כמה חשובה לך ההצלחה של המוזיקה?

"תמיד לא, כאילו תמיד זה לא מספיק ותמיד הייתי רוצה שזה יהיה יותר. מצד שני, כבר הוצאתי הרבה דברים ויש לי ניסיון גם מר וגם נחמד וגם מעולה, יש לי את כל החוויות והגעתי למקום שזה כבר לא משנה לי. זה מה שאני עושה. אני כן מרגיש שאני לא כותב למגירה, זאת אומרת שאני חווה את החוויה הסופית שקהל בא להופעה או שקהל קונה את הדיסקים, גם אם זה מאות, גם אם זה אלפים לפעמים. זה לא הגיע אף פעם לרבבות".

עדיין לא..

"עדיין לא, זה המומחים או הזמן יגיד את שלו, אבל זה לא מעניין אותי כי מה שחשוב לי זה להיות במצב שאני מתראיין עכשיו, חצי שנה אחרי, ואני שלם עם המוזיקה שהוצאתי. כמה קהל בא להופעות או כמה השמיעו את השיר זה משהו שאתה תמיד רוצה יותר ממנו. תמיד אני יכול להסתכל על עצמי ביחס לאלה שפחות מושמעים או מוכרים ממני או ביחס לאלה שיותר מוכרים, וזה מיותר. זה מבזבז לי את הזמן ומבלבל אותי. כן יש לי את הימים הקשים האלה כשתקליט יוצא ואני נורא רוצה שישמיעו אותו יותר. יש במקצוע הזה הרבה רגעים כוססי ציפורניים והרבה דאונים נוראים, אבל הדרך שלי זה פשוט לשים על זה פס ולעשות את מה שאני מחובר אליו ומה שיהיה יהיה. צריך את האנרגיות לדברים יותר מעניינים. בחרתי בדרך ארוכה של אמן, לא בחרתי בדרך קצרה, לטוב ולרע".

על כתיבה והלחנה

איך אתה כותב? מתיישב במטרה לכתוב או שזה בא פתאום?

"זה בדרך כלל בא אצלי מהמוזיקה. נדיר שאני כותב טקסט ואז מלחין אותו. לפעמים זה בא לי בחלומות".

בחלומות מגיעה המוזיקה או המילים?

"לפעמים מגיע הכל ביחד. זה השירים שאני הכי מתרגש מהם, כי זה הכי 'YES' כזה. אם זה בא בחלום אני לא מתווכח".

ואז אתה קם באמצע הלילה ומתחיל להקליט את זה?

"כן, כשאני לא גמור יותר מדי מחוסר שינה אז כן. מאז שיש את הפלאפון עם האפליקציה של המיקרופון הוא מלא דברים כל הזמן. ואז אני ניגש אליהם אחרי זה, כשיש לי את הזמן, יושב על זה עם הגיטרה וכל פעם משפץ ומחדד. הרבה פעמים שירים מגיעים כהבלחה, פתאום זה בא הכל ביחד".

ואם זה לא בא בהבלחה, אז יש לך לחן שחיברת?

"זה לא לחן, בדרך כלל זה כמו משפט כזה, מילים ביחד עם הלחן. בדרך כלל זה נימה, זה בא מאיזה משהו שאני רוצה להגיד, אבל כן, זה מאוד תת-מודע. הרבה פעמים זה משפט שאני לא מבין מה הוא רוצה להגיד אז אני רושם אותו, וממנו אני מפתח איזושהי סיטואציה".

יש הבדל בין הלחנה של שיר שאתה כתבת את המילים שלו לבין הלחנה של טקסט של ערן בר גיל?

"כן, כי אצל ערן זה טקסט כתוב שלוקח אותי למקום מסוים. עם ערן יש לי חופש לערוך או לבקש ממנו לשנות משהו אם אני שומע במוזיקה משהו שאני רוצה שיכתיב לטקסט. זה משחק כזה בין הטקסט שמכתיב למוזיקה שמכתיבה לטקסט".

העבודה שונה אבל בתוצר הסופי, בלחן, אתה מרגיש איזה שינוי?

"הרבה פחות שאלות. כשיש לך טקסט כמו של ערן אז זה יותר זורם לי בדרך כלל".

אתה מרגיש שהלחנים יותר טובים?

"לא, לא בהכרח, זה שני דברים שונים. מאוד קל לי עם ערן להיכנס לדמות הזו, כאילו יש לי למי להקשיב. כשאני מלחין עם עצמי אז אני כל הזמן מקשיב לאיזה משהו שקיים רק בתוכי. אין לי לאן לברוח".

הופעות

הופעת ההשקה היתה בפברואר, ומאז לא הופעת הרבה. למה?

"היום להופיע זה מאוד קשה. גם בהשקה בתמונע, שהיה קהל, עדיין אתה לא מצליח להגיע למצב שאתה יכול לשלם כמו שאתה רוצה לנגנים, אז אני כל פעם נורא מבולבל מזה: מתי להופיע? באיזה מינון? פתאום יש לך איזה תאריך שאתה בטוח שהוא טוב, ואז איכשהו נפל שיש משחק של לא יודע מי, אז זה תחום מאוד בעייתי. הלוואי להופיע כמה שיותר, אבל להחזיק להקה זה מאוד קשה".

זה שיקול כספי?

"זה שיקול כספי".

אתה לא מרגיש שהדרך להגיע לקהל היא להופיע הרבה?

"אני מרגיש את זה, ובגלל זה אני בונה עכשיו הופעה אקוסטית. לוקח לי קצת זמן כי אני רוצה שזה יהיה מעניין. רוצה גם לעניין גם את עצמי, שזה לא יהיה רק גיטרה ושירה, אלא מתחיל לבנות לעצמי איזה סט-אפ של כמה דברים. אחד הדברים שסימנתי לעצמי השנה, מעבר ללעבוד על תקליט נוסף, זה להופיע פעם בחודשיים בתל אביב, וכמה שיותר אקוסטי, לחרוש את המדינה. זה מה שעשיתי עם דבק ו-1:1".

האקוסטי גם יצא מחוץ לתל אביב?

"בעיקר".

ועם להקה לא תצא כל כך מחוץ לת"א?

"אם יהיה לי מזל אז יהיו פה ושם דברים. כשאתה בא עם להקה אתה לא יכול שיגיעו פחות מ-50 אנשים, כי יש לך נסיעות ויש לך להקה, אז אני מנסה למצוא את התפר. וכן העניין הזה של להגיע לכל חור עם עצמי מעניין אותי, ואני מת למצוא את האיש הזה שיעשה לי בוקינג נכון עם אקוסטי ולהיות מצידי מול 10 אנשים בדימונה, באיזה בר".

הפקות לאחרים

 נתקלתי לאחרונה בכמה אמנים שהפקת מוזיקלית, עומר נקר, לדוגמא. מדובר בחברים במשפחה המורחבת של "אפעס" או באנשים שפנו אליך?

"עומר זה מישהו שהגיע אלי אחרי שהוא נורא אהב את העבודה שנעשתה ב-1:1. בדרך כלל החיבור הוא למוזיקה שאתה עושה, ואז מתחברים".

ההפקה המוזיקלית זה תחום שאתה רוצה לעסוק בו בנוסף ליצירה שלך, או שזו בעיקר פרנסה?

"זה לא כזו פרנסה כי כשאתה בא לזה גם כאומנות, אז פר השעות שאתה עובד על זה זה לפעמים אפילו מגוחך. הרבה פעמים שאתה עובד עם מישהו על תקליט ראשון ואפילו תקליט שני, אז יש הרבה עבודה. נורא קשה להביא 'וואן טייק' שירה. זה תהליך ארוך שאתה צריך לעבור באולפן. אז יש הרבה שעות שאתה יודע מראש שהבנאדם צריך לעבור ניסיון, ואתה יודע שלא יהיה טייק לא היום ולא מחר, אבל צריך את ההיום ומחר הזה כדי שעוד ארבעה ימי עבודה יהיה טייק.

אני מאוד נהנה להפיק, בעיקר כשעומד מולי מישהו שאני מאוד מתחבר אליו, בדרך כלל גם למוסיקה וגם לאופי שלו, ואז גם העבודה בינינו זורמת. זה כיף, זה משהו שאני אוהב לעשות, למרות שבשנתיים האחרונות שמתי קצת OFF מזה כי הייתי צריך לעבוד רק על התקליט שלי. עם עומר למשל, זה היה ממש ממש כיף מההתחלה עד הסוף".

היית מעורב בהרבה אלבומים בשנים האחרונות, גם של הרכבים שהיית שותף בהם (דבק, 1:1), אלבום שלך, וגם בהפקות לאחרים. מצליחים להתפרנס מזה?

"אני מתפרנס רק ממוזיקה. אבל לא רק מהדברים האלה. יש לי מזל גדול שאני מאוד נהנה ללמד. יש לי הרבה להקות של חברה מכיתה ה' עד ל-יב' שאני מלמד. מה שכיף זה שרוב הזמן, גם כשאני מלמד, אני מנגן, מתאמן, לומד ומקבל השראה. זה כל הזמן קיים, עד שלפעמים זה מעייף אותי. לפעמים אני חוזר הביתה ואני לא יכול לשמוע כלום, אני חייב שקט. הרבה פעמים אני אוהב לנסוע, אתה יודע, שקט, לשמוע את הכביש. אני רוצה לשמוע את המנועים, לא רוצה לשמוע מוזיקה".

1:1 ודבק

 עם 1:1 היה איזה שלב שהפכתם מהרכב של יודעי דבר להרכב שיש סביבו באז מסוים, הצלחתם להגיע לאיזושהי הכרה רחבה יחסית. פתאום, לקראת האלבום השלישי פרצתם איזשהו מעגל מסוים. הרגשתם שזה עומד לקרות?

"אחד הזיכרונות היפים שלי הוא מהתקופה שהיינו לקראת סיום התקליט השני, עוד לא הוצאנו אפילו שירים, ואנחנו קובעים הופעה בתמונע אחרי תקופה ארוכה שלא הופענו. ופתאום, התמונע מפוצץ ועוד 50 איש הולכים הביתה כי נגמרו הכרטיסים. זה היה משהו שעוד לא הכרנו. אני רגיל להיות אנדרדוג ופתאום היתה הרגשה כזו, כמו שאתה אומר, שמשהו קורה פה. זה מתחיל לגדול ויש לזה קהל. אחרי שאת "ברזל" תקצבו לנו חברת תקליטים, אז את "אושר" החלטנו שאנחנו עושים באמת לבד, בלי חברות. אז פתאום אתה מוציא כספים ואתה חייב לאנשים ואתה מתחיל להילחץ. ובאמת כיסינו חוב מאוד גדול דרך ההופעות, כי היו הופעות מאוד מוצלחות. ממש כיף, אבל עוד פעם, אתה רוצה יותר. זה לא מספיק".

כשיצא החלק השלישי בטרילוגיה של 1:1, רמזתם שלמרות סיום הטרילוגיה זהו לא סופו של ההרכב. מה אפשר לספר היום, שנה אחרי?

"לא ידוע. לא יודע להגיד לך לאן זה ילך. כרגע אנחנו במצב כזה שכל אחד מתעסק ביצירה שלו, אם זה אני עם התקליט שלי וההופעות, או גדי שיש לו את "החצר האחורית" ואני מניח שהוא גם רוצה להתחיל לעבוד על תקליט שלם. את ההופעה האקוסטית בביאליק קבענו כי פנו אלינו הרבה בפייסבוק ודרך האתר ואתה רואה שאנשים מחפשים את זה, אז מי אני שאעצור את זה, אבל 1:1 כרגע נמצא במקום כזה של: 'וואו, עבדנו 10 שנים, בואו ננוח קצת אחד מהשני או מהדבר הזה'.

מה אני הייתי רוצה שיקרה? אני חושב שהייתי מאוד שמח לבנות מופע מאוד מהודק ורבגוני, אפילו אם זה מופע אקוסטי ולא בהכרח הרכב שלם, ויכול להיות שלהקליט תקליט לייב. אני חושב שקורה משהו בהופעות, גם עם רמי הויברגר, שצריך לתעד אותו. אם זה שירים ישנים יותר שהוא עושה פתאום וחידשנו, למשל "אין לו פנים" שפתאום הוא בא ומביא שם את הטירוף שלו, אז הייתי מאוד רוצה לתעד את זה. אני חושב שהצלחנו לעשות משהו שאני במשך שנים מאוד רציתי לעשות, עם שחקן, על במה, ועוד מטאדור כזה כמו רמי".

ומבחינת חומרים חדשים, יש סיכוי כזה?

"עם ערן תמיד יש סיכוי, כי הפוריות שלו מדהימה והוא כל הזמן יכול להביא לנו חומר חדש. כרגע אני חושב שכולם צריכים קצת מנוחה. זה לא היה פשוט כל השנים האחרונות, גם מבחינת האינטנסיביות של הדברים. אני מרגיש שאנחנו צריכים קצת לנוח ועוד שנה אולי, או לא משנה איזה זמן, פשוט לרצות לעשות איזה משהו ואז זה ילך לאן שזה ילך".

אני מחייך כי אני שואל אותך את השאלה ואני מת שתגיד לי: "כן, ברור, נוציא".

"תראה, אם היית שואל אותי אחרי ש"ברזל" יצא הייתי אומר לך פחות או יותר את אותו הדבר, כי אחרי ברזל היה לנו משבר מאוד גדול. אם היית אומר לי אז שנסיים תקליט שלישי זה היה מאוד מפתיע אותי".

זה מצחיק, מהצד לא רואים את זה. זה נראה כאילו אתם עובדים ועובדים והכל בסדר.

"כן, כי אנחנו באמת אסופה של אנשים באמת על הכיפאק, אבל זה כן אנשים מאוד מורכבים שעובדים ביחד. כשאתה רוצה שכל דבר ביצירה שלך יהיה פרפקציוניסטי, אז אין מה לעשות, יש משקעים, ויש רצונות אחרים, ויש תקופות בחיים של כל אחד. נראה מה יהיה. בינתיים הכל פיקס, זה לא שיש איזה… הכל בסדר".

אתה רואה את עצמך יותר כזמר או כגיטריסט?

"עד גיל מאוחר יחסית ראיתי את עצמי כגיטריסט. לאט לאט התחלתי פתאום לראות שאני אוהב לכתוב, אוהב להלחין, ובעצם הבנאדם הראשון שהלחנתי לו שירים זה גדי. הרבה שנים הלחנתי לו ולא רציתי בכלל להיות זמר. לא חשבתי גם שיש איזה משהו שקשור באיך שאני שר שיכול לעניין. זה לא היה העניין, ומה שקרה עם "דבק", ובעיקר עם "פשוט ונאמן" שנכנס לפלייליסט שם את זה ב… 'אוקי, אתה זמר'".

 אז משם הכל התחיל.

"בשבילי כן, כי זה בעצם השיר הראשון, אני חושב, שכתבתי והלחנתי בידיעה שאני הולך לשיר אותו. הוא היה גם השיר השני שהוצאנו כסינגל אי פעם, כשעוד לא הבנו מה עושים, והכל היה גם עצמאי. חברות תקליטים הגיעו קצת אחרי זה".

 לא היה לכם שם את NMC שהוציאו את הראשון?

"NMC הגיעו אחרי "פשוט ונאמן", אחרי כל מה שקרה איתנו. אבל זה היה חוזה הפצה, לא הסכמנו שהם יתערבו. הם נורא רצו להתערב ולהפיק את זה. יכול להיות שבדיעבד היה יוצא משהו כביכול יותר פופי, אבל לאנשים כמוך שאהבו את האלבום זה היה הורס. אני כבר 10 שנים מתעסק במוזיקה, אז יש לך הרבה רגעים בחיים שאתה עושה החלטה, ואתה אומר: "רגע, זו היתה החלטה נכונה או לא?".

אז "פשוט ונאמן" הצליח ופתאום אני במצב שאני צריך להופיע עם זה. כי מבחינתי דבק וכל העניין הזה היה שירים שלי ושירים של גדי, והתחלנו לעבוד יחד. למשל "פשוט ונאמן" כבר הוקלט בכלל לפני עם נגנים אחרים. המתופף הוא אחר [גיא יונה], הקונטרבסיסט הוא בכלל אייל גנור. יש באלבום שירים שהקלטנו בכל מיני תקופות ואיחדנו אותם".

 זיגו רשום על העטיפה כחבר בלהקה אבל הוא בעצם לא מנגן באלבום.

"זיגו [עידו אופק] הצטרף כשהתחלנו להופיע. בשיר אחד, "בא לילה", שהוא השיר האחרון שסיימנו, זיגו כבר ניגן".

 תשמע, זה שנים הטריד אותי.

"אז הנה. אבל בדבק נגרים זה לייב איתו לגמרי".

יש סיכוי שתחזרו לעבוד יחד?

"קשה לי להאמין. אני חושב שאני וגדי הבשלנו לאיזה מקום שהוא לא בהכרח ליצור ככה, בצורה הזו שכל אחד מביא שיר. אני לא יודע, קשה לי להאמין שזה ימשיך אבל לך תדע".

באלבום מופיעה השורה: "הם יירצו שתענה, אז אתה מציע שרק תשתוק". אתה מתכוון שם לסיטואציות כאלה? ראיונות?

"כמו שאתה רואה לא שתקתי. זה כן מדבר על המקום הזה, נניח בהופעה, שלא בא לי לדבר בין השירים. אני זוכר שהייתי בהופעה של בוב דילן בארץ והוא לא מדבר ולא כלום, והקהל מתעצבן כי בישראל צריך לדבר כל הזמן, וזה היה בשבילי 'YES' כזה. אם בוב דילן עושה את זה אז הוא יודע מה הוא עושה. אני יודע שהקהל צריך שתדבר כדי להכיר אותך, וגם אני כקהל כשפתאום אהוד בנאי מספר איזה סיפור אני מאוד מתרגש. מצד שני, אני יכול בלי זה. כמו שבשירים אני לא רוצה לבוא ולהגיד: "כתבתי את המשפט הזה כי ככה", אז אותו הדבר אני מחפש גם בהופעה. אני לא רוצה להיות בנאדם, אישיות. אני רוצה להיות מוזיקאי".

אז זה מגיע גם מהקטע של ההופעות שרוצים שתדבר ואתה רוצה לנגן.

"אני מנסה כי אני לא רוצה להיות טמבל כזה, עקשן. מספיק שנים הייתי, גם בלבוש, אז בשנים האחרונות אני מנסה להיות בסדר, לא לעשות עניין. בהקשר הזה, כן. הם ירצו שתענה, אבל אתה רוצה שהם ישמעו את השיר. יש עיתונאים שכשאני בא ויושב מולם ורגע לפני זה הראו להם את הדיסק, "אה, ותראה את דבק, אתה זוכר את דבק?", "אה, כן, היה איזה משהו כזה", ואז הוא מתחיל לשאול אותך שאלות מפגרות, והוא לא מקשיב לשיר. או כל הקטע הזה שמחפשים את הסיפור כל הזמן. היחצ"נות שואלת: "נורא אוהבים אותך וזה, אבל יש לך איזה סיפור? יש לך איזה רצח במשפחה?". כמה שזה מצחיק, ככה זה עובד, כל השבלוניות הזו, וזה קשור לזה. אני לא דובר איזה משרד, אני עושה מוזיקה".

בועז ימשיך לעשות מוזיקה (מצוינת) גם ב-6 לנובמבר בלבונטין 7 (מופע להקה), ובקרוב גם בסיבוב אקוסטי ברחבי הארץ.

 

From → ראיונות

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: