Skip to content

תמיד יוצא הפוך: נינט טייב – "כל החיות ידעו" (2013)

3 באוקטובר 2013

דרך לא קלה עברה נינט מאז אותו כוכב נולד ועד לשנים האחרונות שבהם היא טוענת בתוקף שהיא רוקרית לכל דבר ועניין. עד היום יש לא מעט חובבי רוק שנוחרים בבוז אל מול "המהפך" שלה, אם כי נראה שלאט לאט, אלבום אחר אלבום, היא תופסת לעצמה מקום של כבוד בביצת הרוק המקומי. אגיד את זה כבר מההתחלה: אני נמנה על הקבוצה של אלו שמקבלים את נינט כרוקרית כבר מתחילת השינוי, אי שם באלבום השני שלה, "קומניקטיבי" שיצא ב-2009. אחרי הכל, איזו סיבה יכולה להיות לאדם שפוי לוותר על תהילת כוכב נולד והמיינסטרים הישראלי לטובת רוק ישראלי גוסס מלבד אהבה אמיתית לסגנון המוזיקה הזה?

"כל החיות ידעו" הוא האלבום הרביעי של נינט, השלישי האמיתי שלה (אם נוריד את "יחפה" כאלבום שלא משקף אותה), והשני בעברית מאז המהפך. הוא מגיע שנה בלבד אחרי אלבום באנגלית שנקרא "SNS", שסימן ככל הנראה שאיפה לפנות גם לחו"ל. קצב ההוצאה בהחלט מרשים, ואפילו יש דיבורים על אלבום חמישי, שגם הוא יהיה באנגלית.

kol_hachayot_yadu(1)_c

באלבום החדש יש בעיה אחת עיקרית, והיא שנינט לא אומרת בו הרבה. יש בו אמנם 12 שירים וגם מלל לא חסר, אבל מילים אישיות, סיפורים שילמדו אותנו מיהי נינט, מה עובר עליה בחיים ולמה היא מתכוונת, אותם קשה למצוא באלבום הזה. רוב השירים כתובים בצורה כל כך מעורפלת שקשה להבין מהם משהו. זה אפילו לא משהו חדש. גם באלבום הקודם בעברית, "קומניקטיבי", קיבלתי את אותה התחושה בחלק מהשירים, ולדעתי הכתיבה באנגלית גם היא סוג של בריחה מכתיבה מעמיקה ואישית מדי (מעבר לרצון כנראה לפנות גם לחו"ל), כך שזו בעיה שחוזרת על עצמה.

זה מתחיל כבר מקריאת שמות השירים שלרוב, היא לבדה מאפשרת הצצה למה שיש לאמן לומר. במקרה הזה? "פרויקט הספר הכחול", "תות", "ארבע המיתות", "חבלים", "דופק", "עושק". ואלו שמות שישה שירים רצופים באלבום. הבנתם משהו?

האלבום דווקא נפתח בצורה מצוינת עם "17 שניות" שהוא כמו הקדמה למה שצפוי לבוא, גם במתח שבו שמכין לבאות, וגם במילים האפוקליפטיות שלו, כולל השורה "17 שניות לפני הרעידה, כל החיות ידעו". הגיטרות שפותחות את הקטע השני, "כל הלבד", מתחברות מצוין לסיום הקטע הקודם וממשיכות את המומנטום החיובי. "כל הלבד" גם מבשר על אחת מהאמירות הבולטות היחידות שהצלחתי להוציא מהאלבום הזה: תחושת הלבד (שעוד תחזור בהמשך). אפילו "גרזן", השיר השלישי, הוא שיר טוב. לכאורה הוא שיר ברור, כשהסיטואציה של המשבר וההחלטה הקשה די מובנים, אולם ערפל הדימויים סמיך מאוד (גרזן, עורק ראשי) וקשה להניח את האצבע על הבעיה שמתאר השיר. כך מתחיל להתבזבז לו המומנטום החיובי שנבנה אחרי הפתיחה המצוינת, בעיקר בגלל שהמתח שנבנה בהתחלה לא נפתר ואפילו לא מונח על השולחן. איזו רעידה? מה קרה בה? ספרי, נינט, ספרי. אנחנו פה בשביל להקשיב..

אפשר היה לקבל את צורת הכתיבה המעורפלת הזו בשיר אחד או שניים, אבל כשזו צורת הכתיבה השלטת יש לנו בעיה. ניקח לדוגמא את "פרויקט הספר הכחול", שלפי מה שנרמז בראיונות כנראה מנסה לסגור איזה חשבון קטן עם אביב גפן (שהפיק את "יחפה", התקליט הראשון) באמצעות השורה: "אם הוא אומר הוא יודע, הוא מנהיג כמו אור ירח". אולם נסו להבין את זה מתוך השיר. מרוב ניסיונות ללכת מסביב קשה להבין נגד מי הביקורת ובאיזה נושא היא. אני לפחות לא הצלחתי. מרבית השירים ממשיכים את הקו הזה כשברובם קשה להבין למי נינט פונה ומה היא מנסה להגיד. מעבר להרבה גיטרות וריפים טובים קשה למצוא משהו להיאחז בו, וכשאין תוכן זה נשמע לי יותר כמו ניסיון לעשות רעש ופחות כמו מוזיקה (וסליחה מראש שאני נשמע כמו אבא שלי).

עוד דבר שהפריע לי הוא חידושי העברית של נינט. חירות לשונית היא דבר מוצלח ואף מתבקש לעיתים, אבל באלבום הזה זה נעשה בצורה מוגזמת, ממש על גבול המעיק-בואך עברית קלוקלת: "תחבושות מסונטטות", "נוחם", "אנחנו איננו ידענו דבר", "אל תתבגבר". אפילו "כל הלבד אתה" הוא לא משפט ממש הגיוני אבל על זה עוד אפשר איכשהו להבליג.

כאמור, יש תחושה אחת שנינט כן משחררת וזו המילה "לבד", שחוזרת מספר פעמים באלבום: גם בשיר השני, "כל הלבד" וגם בשיר האחרון "בסוף" ("בסוף הרי נהיה לבד" היא שרה שם וחוזרת על השורה שוב ושוב). באופן כללי, ברור שמשהו מציק לה, אולי אותו "לבד", והלך הרוח שעולה מתוך האלבום הזה הוא די ברור, אבל הביקורת העיקרית שלי היא שהנושא הזה לא מתפתח לכדי סיפור קוהרנטי שיכול להסביר לנו משהו ממה שגורם לה להרגיש בודדה. בסופו של דבר, זה אלבום של אווירה, ולא אלבום של סיפור. למעשה, קשה לדלות ממנו ולו סיפור אחד אישי. "חבלים" הוא יוצא דופן בכך שהוא מתאר סיטואציה זוגית מורכבת ועדינה בצורה יפה. הוא גם מוכיח שעם קצת רצון (ואולי הקפדה) אפשר לכתוב שירים טובים (חבל רק ש"עושק" הוא העתק כמעט מוחלט של "חבלים" מבחינת הלחן).

יש שיגידו שצורת הכתיבה הזו נובעת מיכולת כתיבה לוקה בחסר. אחרים אולי יגידו שיש כאן ניסיון לכתוב "בקלישאות רוק" כדי להוכיח את הזיוף כביכול בבחירתה של נינט ברוק ("יש לי אקדח והוא חזק, הוא מכוון תמיד אליך, כל תנועה תמיט אסון",לדוגמא, מתוך "תות", שיר שספק אם הייתי מצליח להבין בו מילה אם לא הייתי נתקל במילים, עוד בעיה שצצה מדי פעם באלבום). אני חושב שנינט מעדיפה לכתוב כך בשלב הזה כדי לא להיחשף יותר מדי.  מצד שני, אם ניקח את "חבלים" שהזכרתי קודם או אפילו את "כל הלבד", אני לא חושב שהשירים הישירים יחסית האלה פגעו בפרטיות של נינט. אם כבר אז להפך, הם גרמו לי להבין אותה טוב יותר, להכיר אותה הרבה יותר טוב מאשר דרך מדורי הרכילות ובכלל גרמו לי להעריך אותה קצת יותר על האומץ לשחרר משהו אישי.

באופן מפתיע, דווקא בראיונות אפשר ללמוד הרבה יותר על נינט האדם. לפני כמה חודשים קראתי ראיון ארוך איתה באחד מעיתוני סוף השבוע, שם היא סיפרה בפירוט על הפחדים והחרדות שלה (וגם על הכעס שלה על זה שלא מתייחסים למוזיקה שלה, כשבאופן אירוני רוב הראיון עסק בזוגיות המפורסמת שלה, בחתונה, בכוכב נולד, ועוד ועוד, ורק חלק קטן עסק במוזיקה). יש גם ראיון מצולם שנערך עבור המגזין אנשים שגם בו היא מדברת כמעט על הכל בפתיחות רבה (לא לפספס את המבט  המצמית שהיא נותנת במראיינת כשהיא שואלת אותה על השיער שלה שהשתנה עם השנים, בערך ב-1:50). בשני המקרים הללו היא פותחת פתח לעולמה האישי ומדברת על כל נושא. בשירים, לעומת זאת, הכל הפוך. אפשר למצוא לא מעט אמנים שאצלם התהליך שונה, ורק בשירים הם מרשים לעצמם לפתוח חרך קטן לחייהם הפרטיים ולחשוף את הדברים האישיים ביותר, אלו שקשה לדבר עליהם אבל קל יותר לשיר אותם. אצל דודו טסה למשל, יש דיסוננס בולט בין הדמות הבטוחה בעצמה אך מסוגרת שהוא מציג בראיונות לעומת השירים שלו שבהם הוא נחשף הרבה יותר ומרשה לעצמו להציג דמות אחרת לגמרי, דמות שהיא ככל הנראה מה שהוא באמת.

מאז שהשתחררה מאביב גפן, חברי להקת רוקפור היו אחראים על הצליל של נינט והם בנו לה צליל מאוד עמוס וכאסחיסטי, אולי גם עקב הרצון שלה להצטייר כרוקרית אמיתית. תמיד הרגשתי שהצליל הזה עמוס מדי, אפילו קצת לא אמיתי. גם השירה של נינט היתה חזקה מדי, כאילו מנסה בכוונה להיות לא נעימה כדי להתרחק מאותה זמרת שזכתה בעיקר בזכות הקול המרגש שלה. באלבום הזה, נינט עובדת עם חברי "הקולקטיב" שתפרו לה צליל דומה, אך קצת יותר מעודן. גם השירה שלה קצת יותר נעימה, ואולי יש כאן איזשהי התחלה של פיוס עם העבר. למרות זאת, היא עדיין נשמעת לפעמים כאילו היא "לא נחמדה" במתכוון, ולי לפחות זה נשמע מאולץ במקצת.

קשה לומר כבר עכשיו איפה יהיה ממוקם האלבום הזה בדיסקוגרפיה של נינט והאם יש פה נקודת מפנה, אך בכל זאת אנסה להתנבא שהאלבום הזה כן מסמן איזשהו שינוי. ההשלמה עם העבר (כפי שעולה מהראיונות) מסמנת אולי את תחילתה של ההתרככות של נינט אל עבר צליל שינסה פחות לתקוע אצבע בעין של הקהל ויהיה יותר אמיתי ומתאים לה. שוב, אני לא מטיל ספק באהבתה של נינט לרוק ולא מפקפק בכך שזו המוזיקה שהיא כנראה תמשיך לעשות, אני רק חושב ששני הקצוות שבהם היא היתה עד כה הם לא המצב המאוזן שלה, ואולי האלבום הזה יסמן בדיעבד את התזוזה שלה קצת יותר למרכז, לכיוון הרוק היותר המיינסטרימי.

From → אלבומים

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: