Skip to content

אניה מוכשרת, המון פוטנציאל – אניה בוקשטיין בהופעה, אוזן בר, 3/9/13

16 בספטמבר 2013

לפני כמה שבועות, בפוסט סיכום השנה, הכתרתי את אניה בוקשטיין בתואר תגלית השנה. אם לשפוט לפי הביקורות על אלבום הבכורה שלה אני לא היחיד שחושב כך, ולכן אולי כדאי להקדים ולומר כבר כעת כי מי שעדיין מעקם אף אל מול המוזיקה של אניה בוקשטיין עושה עוול בעיקר לעצמו. זו מוזיקה מעולה שאמנם לא מתיישבת בדיוק ברובריקת הרוק, אבל היא כל כך איכותית ומוקפדת שאתם חייבים לעצמכם לפחות לשמוע אותה בלי דעות מוקדמות ואז להחליט האם מדובר בעוד דוגמנית-שחקנית שמנסה לעשות חלטורה במוזיקה או שמא במוזיקאית מצוינת "שבעוונותיה" חטאה גם במשחק.

אניה בוקשטיין_1

תופעת זליגת שחקנים-דוגמנים לתחום המוזיקה היא לא תופעה חדשה, והאנטי של מרבית הקהל כלפי התופעה הזו מוצדק ברוב המקרים. לרוב מדובר באנשים שהם לא באמת מוזיקאים מוכשרים או מעניינים מספיק, שלא באמת לוקחים את התחום ברצינות. בדרך כלל מדובר בלא יותר מתעלול יחצני, כך שאלמלא היותם "סלב" כנראה שלא היו זוכים כלל לאיזכורים והשמעות במדיה (לזכות העיתונות והרדיו יאמר שהיום הם נופלים בפח הזה הרבה פחות). במבט ראשון, אניה בוקשטיין נופלת בדיוק למשבצת הזאת: שחקנית מצוינת וסלבריטאית שרוצה לעשות גם מוזיקה. מצד אחד, היא זוכה לתשומת לב גדולה יותר מאשר זמרת אנונימית חדשה, ומצד שני, עומדת בפניה משימה קשה הרבה יותר כדי לקבל את תו התקן של חובבי המוזיקה "האיכותית" כיוצרת שכדאי להתייחס אליה, בעקבות אותה תדמית מוקדמת. ותדמית ראשונית היא דבר שמאוד קשה לשנות.

נראה שלמרות כל זה, אניה משתדלת לעשות את שלה ולתת למוזיקה שלה לדבר, ונראה שהיא גם מצליחה. זו היתה ההופעה השלישית או הרביעית שלה מאז שיצא האלבום, והאוזן בר מלא בקהל נלהב. כמה שולחנות עגולים קרוב לבמה שתורמים לאווירה הג'אזית במקצת של ההופעה ומאחוריהם שורות של כסאות שהתמלאו כמעט לגמרי עד תחילת ההופעה. סך הכל כ-80 איש שהגיעו להופעה הזו, ובשלב הזה כנראה שכבר לא מדובר רק במשפחה וחברים אלא גם בקהל חדש ששמע את המוזיקה ואהב. הקהל מגוון מאוד, ואפשר למצוא בו טווח גילאים רחב יחסית, החל מאזור ה-30 ועד לבני 50 ויותר.

אניה עולה לבמה ומתיישבת מאחורי הפסנתר. ויחד איתה אדם בן-עזרא וגדי פטר, משלימים טריו רב גוני שלוקח את המופע הזה ללא מעט סגנונות, הרבה בזכות הנגינה המופלאה של שניהם. זה לא רק מספר הכלים השונים בתכלית שכל אחד מהם מנגן (בן-עזרא: בס, קונטרבס, קלרינט ופסנתר; פטר: תופים, גיטרה אקוסטית, קסילופון וקונטרבס), אלא גם מגוון הסגנונות והווירוטאוזיות שהם מפגינים. יחד עם אניה זה הופך למופע מדויק מאוד, כזה שמרגישים בו שכל צליל וכל תו הוא מחושב ומדויק, ולפעמים נדמה שכל מכת תוף עברה סשן של דיונים עד שנמצא הרגע הנכון שבו היא צריכה להתבצע. בכל מובן זהו מופע מהודק ומהוקצע שהולך בדיוק לפי התכנית, ורואים שהחבר'ה השקיעו הרבה בחדר החזרות כדי להגיע לרמת הדיוק הזו (אם למישהו עדיין  נשאר ספק לגבי הרצינות של אניה כלפי המוזיקה). נראה שאניה זכתה למצוא נגנים שמחפשים את הצליל המושלם ואת הדיוק המוחלט, בדיוק כמוה, והשילוש הזה יוצר מופע מאוד מדויק, וזה דבר שתמיד כיף לראות.

אניה בוקשטיין_אדם בן עזרא_גדי פטר

המופע מתחיל עם "אף אחד", שיר מצוין שמכניס מהר מאוד לקצב. זה גם שיר חשוף משהו, וכמו שנכתב בלא מעט ביקורות על האלבום הזה, השירים הם מאוד אישיים וחושפים חלקים פרטיים מאוד באישיותה. "אף אחד" גם מסביר מאיפה מגיע הדיוק המופלא הזה – כנראה מחוש הביקורת העצמית המפותח מאוד של אניה. אותה חשיפה ממשיכה גם בשירים נוספים, וגם בקטעי הקישור, שם החשיפה העצמית הזו בולטת עוד יותר ולעיתים גם מרגישה אולי טיפה מוגזמת, כאילו אפשר להוריד קצת את המינונים של ההומור העצמי, אך זה גם חלק מהחן שלה (והשם "חן", כך מסתבר, היה השם העברי שניסו להדביק לאניה בבית הספר, וקטע הקישור הזה כולל גם התבדחות על ההגייה הרוסית של האות ח', בעוד קטע אישי).

אניה בוקשטיין מפגינה במופע הזה שלא רק באולפן היא שרה יפה, גם בהופעה חיה היא שרה מצוין. בכל ההופעה הקול שלה צלול ומדויק, ולעיתים היא גם מפתיעה ביכולת הקולית שלה, למשל בשיר "יום אחד". האלבום כולל רק 8 שירים וכדי למלא את החסר בהופעה אניה מבצעת המון קאברים. הראשון שבהם היה ל"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך, ומיד אחריו גם את "Fever". בהדרן קטע פסנתר של המלחין רוברט שומאן וקטע נוסף מצלילי המוזיקה ("My Favorite Things", מחזמר בו הופיעה בתפקיד הראשי). סה"כ לפחות ארבעה קאברים, וזה קצת עמוס מדי להופעה קצרה שכזו. כמות כזו של גרסאות כיסוי נותנת לעיתים תחושה של צפייה במופע קאברים וחבל, כי השירים שלה מספיק מעניינים. עדיף היה לוותר על כמה קאברים ולהוסיף עוד כמה שירים שלא נכנסו לאלבום. מרבית הקהל שלה אולי מעדיף קאברים מוכרים על פני שירים חדשים לגמרי, אבל זה נותן תחושה שאניה עדיין לא מספיק בטוחה ביכולת שלה לעניין את הקהל עם השירים שלה, ובכלל משדר קצת חוסר רצינות. טרוניה קטנה נוספת נוגעת לבחירת השירים בהדרן, שכלל כאמור שתי גרסאות כיסוי וחסר את תחושת הסיום בשיא. דווקא "שבע דקות" שחתם את המופע לפני ההדרן היה צריך להישמר לסוף ההדרן כדי לסיים את המופע בתחושת שיא.

כמו שמרמז השיר "אנשי האגו הגדול", האגו והחשיבות העצמית הם הרחק מאניה, וזה תמיד נחמד לראות. היא ממש לא לוקחת כמובן מאליו את העובדה שאנשים נהנים להקשיב למוזיקה שלה, ורואים שהיא מתרגשת מהאהבה שהקהל מרעיף עליה. לכו להופעה ותרעיפו עליה עוד אהבה. גם כי מגיע לה, וגם כדי שלא תנטוש את המוזיקה בטעות. אנחנו צריכים אמנים כאלה במוזיקה הישראלית.

From → הופעות

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: