Skip to content

סיכום שנתי – תשע"ג (2012-2013)

25 באוגוסט 2013

לפני שנה סיכמתי שנה מוצלחת מאוד: 2 אלבומי מופת ולפחות 3-4 אלבומים טובים. השנה, לעומת זאת, היתה שנה לא חזקה במיוחד, אולי אפילו טיפה מאכזבת. בחצי הראשון של השנה כמעט ולא מצאתי אלבום ממש מעניין, וגם אם בחצי השני היו כמה אלבומים טובים, לעומת השנה הקודמת, אין אלבום שאני יכול להגדיר אותו כאלבום "מושלם". ובכל זאת, הנה הרשימה האישית שלי לגבי המוזיקה שעשתה לי את זה השנה:

כך כתבתי בפוסט על האלבום "לב" של בועז ריינשרייבר: "האלבום הזה, כמו שמו, נכנס לי ישירות אל הלב. זה אלבום שמתאר בצורה הכי טובה את מה שעבר עלי השנה. אלבום שאני יכול להגיד עליו שאם הייתי כותב, אלו הדברים הכי קרובים למה שהייתי רוצה לומר". לאור הדברים האלו, די ברור למה האלבום הזה הוא האלבום שהכי השפיע עלי השנה. זה אמנם לא אלבום מושלם, אבל הוא בהחלט אלבום טוב מאוד. הכנות ניכרת בו, ומעבר לחיבור האישי שלי אליו זהו אלבום מאוד אישי וחשוף. בקיצור, אלבום השנה.

במקום השני, ולא הרבה מאחור, נמצא האלבום של שני קדר – "ניהול מצבי משבר". את שני לא הכרתי לפני האלבום הזו, אבל המוזיקה שלה תפסה אותי כבר מהסינגל הראשון של האלבום, "יש תרגיל" (שהוא גם אחד השירים הטובים של השנה). מדובר באלבום מורכב, עתיר רבדים, שמישיר מבט אל המציאות ולא מתבייש לומר כמה דברים על חיינו במדינה הזו. גם הוא אינו חף מבעיות, כפי שכתבתי בפוסט על האלבום, אבל בכל זאת מדובר באחד האלבומים הטובים שיצאו השנה ובאחד שאתם חייבים להתעמק בו.

הדג נחש הוציאו את "זמן להתעורר", אלבומם הראשון מאז המחאה החברתית. הדג נחש לא מאכזבים ונושאים את דגל המחאה, כששיר הנושא של האלבום יהפך כנראה ברבות הימים לשיר שהכי מזוהה עם אותה מחאה. אך לא רק מחאה חברתית יש באלבום הזה, גם סתם שירים טובים כמו "מבסוט" ו"יום שישי" שגם הושמעו ברדיו. מדובר כנראה באלבום הטוב ביותר השנה שגם זכה להצלחה במיינסטרים.

עוד אלבומים טובים: נדב אזולאי הוציא אלבום שני ושמו "זאב זאב", ביחד עם גיל נמט.  יונתן רוזן הוציא בתחילת השנה אלבום חביב ביותר, "ער", על התפר שבין פופ-רוק עם קצת אלקטרוני, אלבום שכמעט ולא דובר בו, וכמעט חמק גם ממני. גם אמיר דדון הוציא השנה אלבום שני שכולל כמה שירים טובים, והיו גם סינגלים טובים של בעז בנאי במהלך השנה, אולם האלבום המלא מתעכב משום מה ועדיין לא יצא.

תואר "תגלית השנה" הולך לאניה בוקשטיין. אניה היא שחקנית מוכרת, אבל אלבום הבכורה שלה שיצא לפני כמה חודשים הוכיח שהיא גם זמרת, פסנתרנית, כותבת ומלחינה מוצלחת מאוד והאלבום שלה הוא אחד הדברים המרעננים שיצאו השנה. אניה מוכיחה שפופ ישראלי אינו חייב להיות משעמם ושבלוני מתוך גזירת גורל, ואפשר לעשות אותו גם בצורה מעניינת ומאתגרת.

ביקוש והיצע:

השנה תקפה אותי תחושת פסימיות מסוימת. נכחתי ביותר מדי הופעות של 30 איש בקהל, נתקלתי ביותר מדי אלבומים שלא זכו לתשומת לב אפילו בקהילת חובבי "אינדי", ובכלל נתקלתי בלא מעט אמנים שהוציאו אלבום חדש ובקושי זכו לתהודה, בין אם בפורומים, בבלוגים, או במדורי המוזיקה. השנה גם הפכתי למנהל הפורום החביב עלי ביותר ברשת, ודרך הניהול נתקלתי בניסיון הסיזיפי של המוני מוזיקאים שמנסים לפרוץ, חלקם אפילו הוציאו כמה שירים או אלבום ובקושי שמעתי עליהם לפני ששמם נחת אצלי בתיבת המייל דרך איזשהו יחצן.

כל הדברים האלה הביאו אותי למסקנה שהיצע המוזיקה בארץ כנראה גדול הרבה יותר מהביקוש. ישנם הרבה יותר מדי הרכבים ומוזיקאים על מעט מדי קהל שמעוניין ברוק ישראלי, מה שמוביל להופעות מול 20-30 איש. מצד אחד זה נפלא שכל אחד שרוצה לעשות אלבום יכול להקליט אחד בסכום קטן יחסית ובאולפן ביתי, בטח ביחס לעבר, אז היו "שומרי סף" בדמות חברות התקליטים שהיו בוחרים מי ראוי להוציא אלבום ומי לא על פי שיקולים של "מסחריות". מאידך, השפע הזה במוזיקה חדשה נראה גדול מדי, וכל כך הרבה אלבומים מוצלחים נעלמים מהר מדי.

עד לפני כמה שנים, אלבום שיצא בגזרת הרוק בארץ היה מקבל לפחות את חמש דקות התהילה שלו, בכמה השמעות ברדיו בתוכניות המתמחות (קוטנר, מוזיקה היום בגל"צ, רוק בישראל ברשת ג' וכו'), ביקורות במרבית מדורי המוזיקה ובאופן כללי, חודש שבו נראה היה שאי אפשר שלא לשמוע או לקרוא על האלבום. היום, אפילו חמש דקות של תהילה כבר אין. מדורי המוזיקה, למשל, לא יכולים לעמוד בפרץ וכבר לא מפרסמים כל סינגל וכל אלבום שיוצא (לראיה, נסו לחפש כתבות באתרים הגדולים, לא בבלוגים, על שני האלבומים שהכתרתי ברשימה הזו כאלבומי השנה. לא תמצאו יותר מ-3-4 כתבות וביקורות על כל אלבום). נוצר מצב שאמן יכול לעבור במסלול המקובל של סינגלים, אלבום והופעת השקה ולזכות רק לכמה אזכורים בודדים במדורי המוזיקה ולהשמעות ספורות ברדיו, כך שאפילו כמאזין שרוצה להקשיב למוזיקה חדשה, יש לי הזדמנויות ספורות בלבד לקלוט מוזיקה חדשה לפני שהיא נעלמת בתהומות הנשיה.

נהוג לומר שהיום, בעידן היוטיוב והאייפד, כבר אין צורך במתווכים כמו שדרני רדיו ומבקרי מוזיקה כדי להכיר מוזיקה חדשה, הרי היום כל אחד יכול להפיץ את המוזיקה שלו ברשת בצורה עצמאית. אבל השיטה הזו מביאה להצפה, כשבאתרים כמו לינקטון ופטיפון עולים בכל יום המוני סינגלים חדשים, ואפילו אנשים שעובדים בתחום מודים שאין להם זמן ויכולת להאזין לכולם. במובן מסוים, הסיכוי לפרוץ היום הוא כנראה הקטן ביותר. אם אתה לא אמן ותיק ומוכר שיש סביבו "באזז" רציני, או לחילופין, מוזיקאי צעיר עם טונות של מזל וכישרון, הסיכוי לפרוץ הוא קטן מאוד. אפילו לאמנים מוכרים יחסית, שכבר הוציאו כמה אלבומים, קשה להגיע לתודעה.

אז שוב, אני אמנם לא מבכה את לכתם של שומרי הסף בדמות חברות התקליטים או הפלייליסט של גלגל"צ "שחנקו" את הרוק הישראלי ב-10-15 השנים האחרונות, אולם נראה שהשפע הזה והיצע המוזיקאים העצום פוגע בסופו של דבר במוזיקאים עצמם. קהל הרוק המצומצם ממילא לא יכול להכיל כל כך הרבה אמנים וכל כך הרבה מוזיקה, וגם הרדיו ומדורי המוזיקה בעיתונים ובאתרים השונים לא יכולים לכסות את כולם. בבלוג "המאזין" פורסמו לפני כמה חודשים נתונים המראים שיש קרוב ל-1000(!) אמני שוליים פעילים, ואלו נתונים שמוכיחים שיש כאן יותר מדי אמנים (על תופעת מיעוט הקהל שצורך מוזיקת שוליים לא צריך להרחיב – אפשר להתווכח אם מדובר על אלפים בודדים או קצת יותר, אך לא מעבר לכך). כל הדברים האלה גורמים לכך שאמנים שעמלו רבות כדי להוציא אלבום מגלים שאף אחד כמעט לא שמע את המוזיקה שלהם.

אין לי פתרונות, ואני בטח לא מציע למוזיקאים צעירים להחליף מקצוע. אם להשתמש במושגי כלכלה, אני מניח שהשוק יאזן את עצמו בשלב מסוים, בין אם ע"י התאמת ההיצע לביקוש ובין אם ע"י חסם חדש שיצמצם את כמות המוזיקה החדשה שנוצרת. בינתיים נותר לנו, המאזינים, לנבור בהיצע האדיר ולחפש את המוזיקה שמתאימה לנו בין שלל האלבומים החדשים, ולא לשכוח לתת הזדמנות גם לאמנים חדשים, אפילו אם לא מדברים עליהם במדיה.

שנה טובה!

From → דעות, כללי

7 תגובות
  1. זאת בעיה עבור כולם, גם עבור אלה שמצליחים. גם אמן שזוכה לחיבוק הבלוגוספירה, הפייסבוקיה והתקשורת הממוסדת, יכול ליהנות מזה לזמן מוגבל עד מאוד. אביב גדג' הוציא אלבום שזכה לאהבה ענקית מאנשי הרשת ואחרי שבוע-שבועיים (אולי שבוע-שבועיים הם נצח בימינו) כמעט לא היה זכר לכך. קשה להצליח, וגם כשמצליחים, עלי הדפנה מתייבשים ממש מהר.

    גם לי אין פתרונות מפוארים. אני חושב שכרגע יש דרך אחת בסיסית כאמן להיאבק בתזזיתיות, והיא להשתמש ברשתות החברתיות. אלכס אפשטיין, מחבר "מחשב אהבה מחדש" (ו"לקסם הבא אזדקק לכנפיים") מפרסם כל יום בפייסבוק ציטוט, תמונה או סיפור מספרו, יחד עם קישור לאינדיבוק המוכרת את ספרו. הוא עושה זאת יום-יום. דרוש חן כדי לא להימאס בשיטה הזאת ואכן הוא לא נמאס. וכך הוא מדלג על הזמניות והאקראיות. הקושי הוא לצבור מספיק קהל, ואת זה הוא עושה במשך שנים בזכות כשרון רב.

  2. נכון, זו בעיה גם עבור המצליחים, ומה שאתה מתאר אלו דברים שגם אני הרגשתי עד לפני שנה-שנתיים: אלבומים נעלמים אחרי חודש. אני רק חושב שכיום המצב גרוע יותר.
    אם להתייחס לדוגמא שהעלית, אביב גדג' לפחות זכה לחמש דקות של תהילה, ולו יש גם עדת מעריצים גדולה יחסית שבאה להופעות (עד כמה שאני יודע). למעשה, אני חושב שכולם "בקהילה" שמעו עליו, ואפילו אחד כמוני שלא מתחבר אליו, שמע כמה שירים, ביקורות, ואולי גם אשמע את כל האלבום.
    זה לא שמצבו טוב במיוחד, כי כמו שאתה אומר, זה אלבום שכאילו נמוג חודש אחרי הוצאותו, רק שיש כאלו שלא זוכים אפילו לזה בימינו.

  3. זה לא משנה אם הבאז ברשת על האלבום החדש של גדג' מורגש או לא מורגש אחרי שבועיים, כל עוד בעולם האמיתי הקהל ממשיך להצביע בעדו ברגליים, גם בהופעות מחוץ לתל אביב (הייתי באחת בנתניה והיה מרשים לראות קהל שונה לגמרי, גדול, מגוון ונלהב).

    זה לא רק השפע שעומד בעוכרם של מי שרוצים להביא יותר מ-30 איש להופעה. קהל האינדי מורכב ברובו מאותם פרצופים ותיקים שרואים בהופעות כבר למעלה מעשור, חלקם בגילאי ה-30 פלוס ומעבר, ובאיזשהו שלב הם הולכים ומתמעטים (עייפות החומר, ילדים וכו') בלי שיבואו צעירים להחליפם. יש לומר שגם האמנים/מארגני ההופעות תורמים לזה – ההופעות בשעות מאוחרות מאוד לקהל עובד ובטח בעל ילדים, האיחורים כנ"ל, ההתעקשות אך ורק על תל אביב שמשאירה בחוץ חסרי רכב (בשל מגבלות התחבורה הציבורית בשבת, בחג ובשעות מאוחרות) או סתם שונאי חיפושי חנייה הבאים מחוץ לעיר וכו'.

    • כמה שאני שותף לתחושות שלך לגבי שעות ההופעות והאיחורים, אני לא חושב שזה גורם מרכזי בבעיה.
      אנשים לא נחשפים למוזיקה חדשה, בטח לא קונים אלבומים, ואמנים כמעט מתחננים לתשומת לב, וכל זה לא קורה עוד לפני שאותו קהל פוטנצאלי בכלל מגיע להופעה. גם אם הופעות בשעות סבירות יכולות היו לגרום לעוד כמה אנשים להיחשף למוזיקה שהם לא הכירו לפני, אני לא חושב שמדובר במשהו שהיה יכול לשנות את התמונה בצורה משמעותית.

      לגבי המחסור בדור צעיר, קשה לבדוק את זה בצורה אמפירית, אבל ההרגשה שלי היא שאת צודקת (ואם כן, אז זו נבואה ממש מדכאת).

      • זה גם וגם.
        דובר לא אחת על "שומרי הסף", אלו שממיינים עבורנו את המוזיקה הטובה וחושפים אותה לאוזננו. בעבר הרחוק היו אלו העורכים ברדיו. בתחילת שנות האלפיים היה אפשר להשתמש בפורומים של מוזיקה ישראלית ובאתרים כמו השרת העיוור ואינדי – נכון שהיית צריך יותר להתאמץ ולפעול כדי להגיע אליהם מאשר פעולה פשוטה של פתיחת רדיו, אבל עדיין היה שם ריכוז טוב של ביקורות מלהיבות שמפיחות בך סקרנות מוזיקלית.
        היום גם זה אין כמעט, כי הרבה מהפעילות התאיידה או התפוררה לכדי מיליון קבוצות קטנטנות בפייסבוק, הסגורה למשתמשים בלבד. יש יותר שפע, אבל בלי שומרי סף ברורים וגדולים ונגישים, ומלכתחילה הסבירות שתגיע אליהם במקרה היא קטנה מאוד.
        יש היום דור שגדל כל חייו על זוועת גלגלצ, על הצנטרום של הפיילה של המיינסטרים. הוא לא יודע מה עוד יש שם, הוא לא נחשף מעולם למשהו אחר, ולכן לא מחפש אותו מלכתחילה.

Trackbacks & Pingbacks

  1. שנה חדשה? כבר היינו בסרט הזה... | חדי אוזן
  2. אניה מוכשרת, המון פוטנציאל – אניה בוקשטיין בהופעה, אוזן בר, 3/9/13 | בטטת רוק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: