Skip to content

שב, תירגע, וספור כבשים עד שתירדם: בועז ריינשרייבר – "לב" (2013)

15 באוגוסט 2013

הפעם, לפני המילים, פשוט צריך להקשיב. ככה נפתח האלבום החדש של בועז ריינשרייבר:

"הוא הרגיש שאתה דיברת מוזר
הוא הגיע ודיברת מוזר
אתה שתקת או שצחקת חזק
 או שעשית פיל מעכבר
עדיף שתשקר, עדיף שתקצר
אתה מכיר אותם, אתה היית שם,
אתה אחד כזה שלא עוצר על זה,
כבר לא נשאר להתלבט.


ואז תספור כבשים עד שתירדם"

השיר הזה, על 3:39 דקותיו, כנראה מתאר את האלבום הזה בצורה הטובה ביותר. זה מתחיל לחוץ, כאילו תוך כדי הריצה היום-יומית המטורפת ודרך הניסיון לעמוד בכל הציפיות שתלויות בך, ועד הניסיון להירגע, מאוחר בלילה. המוזיקה מלווה נאמנה בדיוק את התהליך הזה – מהירה ותוקפנית בהתחלה, ורגועה על גבול השאנטי לקראת השורה "ואז תספור כבשים עד שתירדם". אלו התחושות שעולות מהאלבום הזה.

נקפוץ רגע לשיר השמיני באלבום, "בלי תשובות", שיר שזכור לי עוד מהופעת ההשקה בזכות התיפוף המיוחד וגם בזכות השורה שתפסה אותי כבר אז:

"ילד מלנכולי,
ילד בן 30,
אבא בלי תשובות"

שוב אותן תחושות של מרדף בלתי פוסק במעגל החיים ושל עומס הציפיות כאב וכבעל ("שבע נשמות, שתי מכוניות, חברת כבלים אחת, כמה שיותר מטר מרובע, כמה שיותר גדרות") , ובפזמון הבקשה "שב, תירגע" שגם חוזרת בסוף השיר. השיר הזה גם מתכתב עם שיר ישן של "דבק", "בפעם הבאה", אז זה היה: "מי שמסתכל מאחוריך, הוא אותו אחד שמביט לך בתוך הפנים", וכאן זה: "מי שמסתכל מאחוריך הוא גם זה שלפניך", כשבשני המקרים הדמות שרודפת אחריך היא, כנראה, אתה עצמך.

משני השירים האלה באלבום החדש בולט הרצון של בועז בקצת שקט, כדי להרגיע את הריצה המטורפת של היום-יום ואת השדים שרצים בראש ותובעים ממנו להספיק יותר, במין מעגל שמזין את עצמו.

לאחר שני אלבומים עם "דבק", שלושה אלבומים עם 1:1 ועוד הפקות רבות (יענקלה רוטבליט, מור שטייגל ועוד), בועז ריינשרייבר מוציא אלבום ראשון שהוא שלו בלבד. שמו מתנוסס על העטיפה, המילים והלחנים הם כולם שלו, והוא גם האחראי להפקה המוזיקלית. ואם כל זה לא מספיק, אז הוא כמובן מנגן את הגיטרות באלבום, בנוסף לפסנתר ברוב השירים, ואפילו תופים ובס בשיר אחד, והכל מוקלט באולפן "אפס" שבועז גם שותף בהקמתו.

בועז ריינשרייבר

האלבום הזה די מפתיע מהבחינה המוסיקלית. ציפיתי לקבל איזשהו רוק בסיסי, straight-forward, בדומה למה שנעשה באלבומים של דבק ו-1:1, כשהגיטרה של בועז תהיה הדומיננטית לצד הבס והתופים. לעומת זאת, האלבום הזה מפתיע בכמה כיוונים שהוא לוקח אליהם את המאזין. שלא יווצר שום "רושם מוטעה", עדיין מדובר ברוק כמו שבועז יודע לעשות, עדיין מדובר בגיטרה-בס-תופים, אולם לא נמצא כאן סולואי גיטרות ארוכים מדי. במובן הזה בועז התבגר או קצת השתנה, והיום הוא מחפש להביע את עצמו גם בדרכים מוזיקליות אחרות ולא רק להתפרע עם הגיטרה (ולא שהיה משהו רע בזה. הסולואים שלו הם אחד הזיכרונות הכי טובים שיש לי מההופעות של דבק). כאמור, כבר בשיר הראשון, "רושם מוטעה" אפשר למצוא את השינוי הזה, עם הצ'ילאוט ב-C-PART (הקרדיט על קולות הרקע לא רשום בחוברת משום מה), ובשיר הרביעי, "להסתכל אחורה", אפשר למצוא נגיעות מיתר במין מקצב שמזכיר משהו יפני (למרות שהשיר מדבר על בעלים רצחניים בישראל).

מעבר לזה, אוריאל סוורדין עושה עבודה נהדרת על התופים, כשהתיפוף באלבום באמת מוסיף הרבה, ובלא מעט שירים אפשר למצוא איזשהו מקצב מיוחד לתיפוף שתורם לגיוון של האלבום. יחד איתו מנגן גם אורן אלשיך בבס, ויש גם כלי מיתר שמתארחים בכמה שירים. את העטיפה עיצב נדב ברקן, שהיה המתופף בלהקת "דבק".

בראש מוטרד, מלא במסמרים וכדורי פלדה

צורת הכתיבה של בועז באלבום הזה שונה משירים ישנים שלו. הכתיבה כאן היא רצפים של משפטים, אסוציאציות והקשרים שנזרקים על הדף, ובדרך כלל אין לשיר סיפור מסגרת שמקשר אותו לסיטואציה ספציפית. לא פעם נדמה ששיר מסוים מדבר על כמה דברים, חלקם אישיים-פנימיים וחלקם יותר חיצוניים, באיזושהי אמירה שהיא גם אישית, אך גם שואבת מדברים שקורים במדינה ואף רומזת משהו על המצב שלנו פה (מזכיר קצת את הכתיבה של שני קדר באלבום האחרון, אבל בצורה הרבה פחות מסודרת ומכוונת). יש גם חסרון בצורת הכתיבה הזו, כשהמילים הופכות לבליל משפטים שאינם מסודרים בצורת סיפור מובנה, כך שאפשר בקלות להחליף שורה בשורה ומשימת שינון השירים בעל פה נהיית קשה. קשה לומר האם צורת הכתיבה השתנתה עם השנים, או שכדי להעביר את תחושת הלחץ והדחיפות של האלבום בועז בחר בסגנון הכתיבה הזה.

גם הקול המובחן של בועז משרת יפה את תחושת הלחץ ובהאזנה לאלבום עולה דמות של אדם רדוף. גם כאן אני לא בטוח האם זה הקול הרגיל של בועז שהולם את רוח האלבום או שיש כאן שינוי מסוים (בראיון כלשהו בועז אמר שהוא שר באלבום הזה גבוה יותר מהרגיל) שנועד להגביר את התחושות האלו.

בועז מדבר הרבה על ייסורי הכתיבה והעיסוק במוזיקה, למשל:

"איך זה מרגיש כשזה לבד?
אתה כבר רגיל לזה עם מספר לא מבוטל של אנשים"

"איך זה שהתחלת מלא,
מלא במנגינות, מלא במילים שממלאות בציפייה"

"עשית משהו וזה כל מה שאתה יכול לראות,
וגם אם לא יצא מה שהתכוונת שיצא, זה כבר מודפס"

"הם ירצו שתענה
אז אתה מציע שרק תשתוק"

"לב, לב, לב
כבר שכחת על מי אתה כותב"

האלבום נפתח כאמור, עם "רושם מוטעה", ומיד אחריו יש רגיעה מסוימת, לשיר הכי אופטימי באלבום, "החלטה קשה", שאמנם מתחיל מלנכולי ומהורהר ("איך זה מרגיש כשזה לבד", "איך זה לשתוק כל היום"), אבל השיר צובר תאוצה והופך להמנון אופטימי לקראת סופו, באופן שמזכיר קצת את "אור גדול" של אמיר דדון, בצורה קצת פחות הימנונית ודביקה:

"היום זה מרגיש לי שאפשר לשנות
היום זה כבר מצחיק אותי, פשוט סוגר אורות,
ממשיך להתגלגל, ובועט בעולם החופשי"

בשיר השלישי, "אם הייתי יכול", מובעת שאיפה להפוך את העולם למקום טוב יותר, לא כאיזו שאיפה לשלום כלל עולמי, אלא דווקא מהמקום הצר של אדם שרוצה לגונן על משפחתו. כשהשיר יצא כסינגל, בועז כתב שהשיר נכתב במהלך תקופה שבה הוא גר בדרום, בזמן איזשהו מטח רקטות (שאמנם לא מוזכרות במפורש בשיר, אבל יופיעו בשיר האחרון באלבום בשורה: "איך שזה נשמע, זה בטח נפל קרוב"), ושמתוך דאגה לבנותיו היה רוצה להפסיק את הלחימה המיותרת הזו.

ביום שישי חם אחד, בזמן שירות המילואים שלי לפני כמה חודשים, עמדתי עם חברי לפלוגה מול כמה עשרות נערים פלסטינים "שהתעקשו" במשך שעות ארוכות לזרוק עלינו אבנים. כשהשמש החלה לשקוע, לא יכולתי שלא לחשוב על המצב ההזוי שבו אני נמצא, ולא יכולתי שלא לזמזם את השיר הזה. באותם רגעים קצת הצטערתי שנערי חברון עדיין לא שמעו את השיר הזה. מי יודע, אולי זה היה משנה אצלם משהו:

"אם הייתי יכול, הייתי מציף את העולם באהבה
אם הייתי יכול, הייתי מכריז שעל כולם להיכנע"

יש שני שירים שקטים באלבום, שיר הנושא "לב" ו-"אל תוותרי עלי". אלו שירים שהכנות נוטפת מהם ולמרות השקט היחסי, אפשר להרגיש את הסערה שמבעבעת מתחת. אלו שני שירים שכתובים בצורה מסתורית משהו, ובאופן אישי פחות התחברתי אליהם, אך נראה שהם שירים מאוד משמעותיים באלבום הזה, אולי השירים הכי אישיים.

בשיר שסוגר את האלבום, "אי אפשר", בועז שר בפזמון:

אי אפשר להמשיך עם זה,
אי אפשר, פשוט אי אפשר,
מספיק שנים חיים עם זה,
אי אפשר, פשוט אי אפשר
"

ואין הולם מהשורות האלו כדי לסגור אלבום כל כך רדוף, בהבנה שאי אפשר להמשיך כך. אך בכלל לא בטוח שמדובר בשיר אישי, אלא להפך. אני חושב שמדובר בשיר הכי "פוליטי" באלבום הזה, שיר שמסתכל החוצה ומכריז שאי אפשר להמשיך כך. אולי אפילו שיר המשך ל-"בשם הדמוקרטיה" מהאלבום השני של דבק, שם דובר על "העם", ואילו כאן מדובר על "הציבור":

"איך זה שהציבור לא שובר את הגבולות?"
"הציבור זה אני, וזה אני על השולחן"

בועז מקבל כאן חיזוק מבית (תרתי משמע) ע"י קולות רקע של מור שטייגל הנפלאה, וגם מסיים את השיר בסולו גיטרה שמצטט, לא ברור אם במודע או שלא, מסולו הגיטרה בשיר "אין לו פנים" מהאלבום הראשון של 1:1. אפשר למצוא בדברים האלה סמליות, כאילו בועז נשען על העבר ועל אשתו כעוגנים בחייו, כדי לא ליפול לתהום. במובן מסוים זו אולי הנחמה היחידה שלו במצב שמתואר באלבום הזה.

בלי תשובות

האלבום הזה, כמו שמו, נכנס לי ישירות אל הלב. זה אלבום שמתאר בצורה הכי טובה את מה שעבר עלי השנה. אלבום שאני יכול להגיד עליו שאם הייתי כותב, אלו הדברים הכי קרובים למה שהייתי רוצה לומר, ובעקבות החיבור הזה אליו הוא ללא ספק אלבום השנה שלי.

בועז מוציא באלבום הזה את הלב שלו ושם אותו כמו שהוא על דיסק, מבלי לנסות להתייפייף או להיות מגניב. בכנות ובצניעות אופיניים הוא משתף את המאזין בדברים שעוברים עליו, וזו אחת הסיבות שאני כל כך מעריך אותו. הוא מסתכל לא רק אחורה, אלא גם קדימה והצידה ויוצא מהקונכייה הפרטית שלו כדי להגיד גם כמה דברים על חיינו פה. זה לא ממש אלבום פוליטי, ואם יש בו אמירה כזו היא מוסתרת היטב, אבל זה אלבום שמגיע מכאן, מהמציאות של החיים בישראל. הוא שואל הרבה שאלות על עצמו ועל הסביבה אבל לא מתיימר לספק פתרון. במובן הזה, זה לא רק "אבא בלי תשובות", אלא גם אלבום בלי תשובות.

From → אלבומים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: