Skip to content

שנתיים למחאה החברתית – איך התבטאה המחאה במוזיקה?

13 ביולי 2013

לפני שנתיים, בקיץ 2011, נפל דבר בישראל. בפעם הראשונה מזה עשרות שנים יצאו מאות אלפי אנשים להפגין במה שידוע מאז בשם "המחאה החברתית". דור שלם שנראה היה שלא אכפת לו מכלום מלבד עצמו, יצא לרחובות להפגנות ענק, למה שהפך לדעתי לאירוע המשמעותי ביותר בימי הדור הזה.

800px-Real_Estate_Protest_in_Tel_Aviv_25.7.2011_1

שנתיים חלפו והמחאה, ככל הנראה, גוועה (למרות הניסיונות להחיות אותה) ללא הישגים משמעותיים אך עם כמה הישגים תודעתיים, אולם מעניין לבדוק השפעת המחאה על המוזיקה הישראלית. המוזיקה, כאחת משלוחות התרבות אמורה לבטא אירועים לאומיים משמעותיים, על אחת כמה וכמה כשהמוני אמנים שטפו את הרחובות באותו הקיץ, מנגנים ברחובות ובעצרות, ובאים להביע הזדהות עם המחאה. באותו הזמן היה הגיוני לצפות שהמעורבות הגדולה של האמנים בהפגנות תבוא לידי ביטוי גם ביצירה שלהם. פרק זמן של שנתיים הוא זמן טוב לבדוק כיצד באה לידי ביטוי המחאה במוזות של האמנים ואת החותם שהשאיר אותו הקיץ במוזיקה הישראלית.

שתי הערות: ראיתי לנכון לציין ברשימה רק שירים שנכתבו אחרי המחאה ולא שירים חברתיים שנוצרו לפניה. כמו כן, אספתי רק שירים שהמחאה הינה משמעותית בתוכם ולא כאלה שרק מאזכרים אותה או מתייחסים אליה בצורה מעורפלת. נתחיל:

הדג נחש:

קשה שלא לפתוח את הסקירה בלהקת הדג נחש, כמי שעסקו בנושא החברתי-כלכלי מאז ומתמיד, הרבה לפני פרוץ המחאה. זו גם היתה הביקורת על שירי המחאה של הדג נחש, שקל להסכים עם אמירות כמו "כולם מושחתים" (אך חשוב לזכור שלדג נחש היו גם לא מעט שירים פוליטיים שהביעו דעות מאוד לא פופולריות בישראל). נראה כאילו יעדי המחאה נתפרו לפי עמדותיה החברתיות של הדג נחש. עיניים רבות היו נשואות לעבר שאנן סטריט וחבריו, והציפייה היתה שהמחאה החברתית תככב באלבום החדש שלהם. ובכן, במבט שטחי אפשר לחשוב שמעבר לשיר הנושא, "זמן להתעורר", אין הרבה מיסודות המחאה באלבום הזה, אולם הקשבה לטקסטים, מעבר לפאנקיות והמגניבות של המוזיקה, מגלה כמה טקסטים חתרניים יחסית שמדברים בדיוק על הנושאים שעלו בעקבות המחאה, למשל בשירים "הכל יסתדר" וב-"נוגעת" (ובאופן כללי האלבום הזה הוא סוג של המנון המדוכאים בחברה):

וכאמור, אי אפשר בלי "זמן להתעורר", שמדבר בצורה הכי ברורה על המחאה, כולל אזכורים ברורים ("למען המחר נצא אל הכיכר", "כשמישהו על עצמו שופך חומר בעירה") ופזמון סוחף שנשמע כמו ההמנון הרשמי של המחאה:

"זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר
נצא מהחורים ביחד, די להסתתר
תרימו את היד תפתחו את הפה
מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה"

פונץ':

להקה נוספת שתמיד היתה באזור השירים הפוליטיים, אלו שאומרים משהו על מה שקורה סביבנו, אבל עם תהודה והצלחה פחותה מזו של הדג נחש, היא כמובן להקת פונץ'. גם הם הוציאו אלבום שמשקף את רוח המחאה, רק מכיוון שונה. בניגוד לדג נחש, אצל פונץ' אין לוחמנות בשיקוף המחאה והם מעדיפים להישאר כמין צופים מהצד, לרוב תומכים, אבל בצורה שקטה. באלבום "רמז לעתיד", שיצא בסוף 2012, יש הלך רוח של מחשבות בעקבות אותו קיץ כמעט בכל אחד מהשירים, ובעיקר בשיר "בלילה ההוא התעוררנו", שגם מזכיר את המילים "דור אילם" (אחת ההפתעות הגדולות של המחאה היא היציאה החוצה של אותו דור שנהוג היה להתייחס אליו כאל דור אילם או דור שלא אכפת לו מכלום. ואולי העובדה שלא הרבה השתנה מאז המחאה מוכיח שאחנו עדיין דור די אילם, למרות ההפגנות ההן):

הג'ירפות:

הג'ירפות וגלעד כהנא דווקא רצו מאוד להוציא שירים על המחאה, ואפילו הוציאו סינגלים שעסקו בבירור במחאה: "דפני דפני" ו-"קיץ2", שניהם מתוך האלבום "צריך לסגור הכל" שיצא השנה. לאור הבצורת בשירי מחאה במוזיקה הישראלית כפי שמשתקפת מרשימה הזו, ראוי לתת מילה טובה לג'ירפות על שני השירים האלה. מצד שני, שניהם כל כך פשטניים ובעצם לא אומרים כמעט כלום, כך שקשה לי להתייחס אליהם כבשורה של ממש או כאיזו יצירה אומנותית שתשקף את רוח המחאה.

מרפרוף מהיר (אני מודה שלא התחשק לי לשמוע את כל האלבום) נראה ששאר השירים באלבום עוסקים בדברים ג'ירפאים רגילים (בחורות, סמים ושאר הגיגים של כהנא), כך שמכל האלבום נותרנו עם שני השירים הללו.

איתי פרל:

איתי פרל הוציא לפני שנה את אלבומו "מסע בלוז", אלבום חביב ביותר שנקודת המוצא בו היא המציאות הישראלית וכולל הרבה רמיזות אקטואליות, בין הסיפורים האישיים. יש באלבום כמה שירים שמרפרפים על גבול אזכורי המחאה, אבל אחד שהמחאה החברתית בולטת מתוכו, והוא "ת'מבין מה אני אומר":

"אתה מרגיש את זה בלחם ובדלק ובשכר הדירות
וזו רק ההתחלה כך הקריין המסורק אמר"

"שנה עברה והכל אותו דבר
זה רק הולך ומתייקר
ת'מבין מה אני אומר"

אמילי קרפל:

דווקא מאמילי קרפל לא ציפיתי לשיר מחאה, ודווקא היא ניפקה את אחד הטובים שבהם. בשיר "כמו בסרטים", שנשמע פופי ומתקתק כהרגלה, היא החביאה מילים שמדברות בדיוק על המחאה החברתית וקוראת למהפכה בדיוק "כמו בסרטים". קל לפספס את השיר ולפרש אותו אחרת, אבל כמדומני גם אמילי עצמה סיפרה בראיונות שהשיר מתייחס למחאה, כך שלא מדובר בהסתרה מתוך חשש לומר משהו ביקורתי אלא פשוט בצורת ביטוי:

"לפחות פעמיים ביום אני נתקלת או קוראת או שומעת על אנשים שמסרבים להתפטר
יותר מדי כאלה שאוכלים מהעוגה סופם להתפורר
נמאס מכל הבהמות שישבנם נדבק בכוח לכיסא
אם לא נצא, נדרוש, נצעק ונתעצבן, אוי אוי מה פה יהיה

בוא נצא נעוף
יש לנו כוח, חופש, גוף
נעשה היסטוריה
כמו בסרטים"

ירונה כספי:

יקירת הבלוג, ירונה כספי, מעולם לא חסכה ביקורת בשיריה. בשנה האחרונה אפשר היה לשמוע בהופעות שלה שיר חדש שנקרא "זו לא אני", שעדיין לא יצא כחלק מאלבום (אבל בתקווה יופיע באלבום הבא שלה), אולם כמה ביצועים שלו בהופעה כבר צולמו והועלו למרשתת. קשה למצוא בשיר הזה אזכור מפורש למחאה ההיא, אך הנושאים שמועלים בו והביקורת שנוטפת ממנו מכוונים ישירות לנושאים שעלו על סדר היום בעקבות אותה מחאה:

"זו לא אני שמנסרת את השמים לפיסות נדל"ן ושטחים
זו לא אני שממשכנת את הנוף הכי מרשים
זו לא אני שמתחייבת על ההבלים כי זה מתאים וזה מה שכולם עושים
לא אני צועדת עם רעש התופים
כצאן מובל לסכין הרווחים"

שלמה ארצי:

שלמה ארצי היה פעם אמן עם אמירה מסוימת ("יש לנו ארץ למה עוד אחת", "עבד הממהר" ועוד), אבל זה היה מזמן. שלמה ארצי של ימינו הוא אמן שלא סוטה מהקונצנזוס ונזהר שלא לעצבן אף אחד, כיאה לזמר הלאומי. הוא היחיד מהאומנים "הקאנונים", הגדולים, שהוציא אלבום בשנתיים האלה, ובאמת נכלל באלבום שיר שמדבר על הקיץ ההוא: "קיץ בארץ לו". גם השיר הזה, כמו שלמה ארצי של השנים האחרונות עסוק יותר בהפרחת סיסמאות, רפרנסים לעבר וליקוק עצמי ופחות באמירה בולטת או מעניינת. והוא עוד אומר בשיר: "שיר אחד יכול לשנות הכל". זה כנראה לא יהיה השיר הזה.

זמן להתעורר?

היבול הדל שמצאתי ברשימה הזאת הוא מאכזב, ועוד יותר מאכזב לגלות שדווקא אמנים קטנים ופחות מוכרים הם ברוב המקרים אלו שמעזים לפתוח את הפה. שתיקת האמנים הישראלים וההימנעות מאמירות פוליטיות היא תופעה מוכרת, אבל אפילו באירוע שנתפס יחסית כאירוע קונצנזואלי קשה למצוא שירים כאלה, וזו לדעתי כבר בעיה גדולה יותר. נראה שהיא מקיפה את כל קשת האמנים והסגנונות, החל מהגדולים והקאנונים כדוגמת שלמה ארצי שהוזכר כאן, וממשיך עד האמנים המיינסטרימיים הצעירים יחסית שגם הם נמנעים ברובם מלעסוק בנושאים כאלה. על הפופ הים-תיכוני אני אפילו לא מתחיל לדבר, שם השקט גדול אף יותר. לשמחתי, ברוק הישראלי קצת יותר מקובל לעסוק בנושאים האלה, אבל גם כאן מדובר על כמות קטנה יחסית של שירים (כמה אמנים מופיעים בפוסט הנוכחי? אפשר לספור אותם על שתי ידיים).

יתכן כמובן שמשקלה הסגולי של המחאה היה קטן יותר ממה שנדמה לי, ומיעוט השירים בנושא הוא רק שיקוף של כשלונה (אם כי אני בספק אם זה המצב). אפשרות נוספת היא שעדיין לא עבר מספיק זמן, ויתכן ורשימה כזו שתיערך בעוד שנתיים תאפשר לעוד אמנים להוציא שירים חדשים שיוכלו להיכנס לרשימה (ויש כמה כאלה שגם התבטאו בנושאים דומים בעבר, למשל: עמיר לב, ברי סחרוף, פורטיס, וכמובן שלום חנוך). כך או כך, המצב כרגע לא מעודד, ושנתיים אחרי, אפשר למצוא רק שירים ספורים שנכתבו בעקבות המחאה של 2011. נתראה ברשומת ה-"4 שנים למחאה: דו"ח מצב מוסיקלי", כדי לראות מה השתנה..

2 תגובות
  1. סקירה מעניינת, אך אני נוטה לא להסכים עם הטענה שבה.
    שירים פוליטיים באופן כללי הם מיעוט זניח לעומת שאר נושאי הכתיבה (שירי אהבה, למשל). שירים על אירועים ספציפיים – על אחת כמה וכמה.

    למחות לא אומר בהכרח לכתוב, אלא גם להיות נוכח. אורנה בנאי פעילה למען זכויות בעלי-חיים, אך לא יוצרת מזה יצירה. יש די הרבה סופרים שמשתתפים פעילים במחאות פוליטיות, אך זו נעדרת מכתיבתם.
    תמר קפסוטו, זמרת השותפה גם באגודת אמני הרחוב, הופיעה בימי המחאה ברחבי הארץ. היא לא בהכרח שרה שירי מחאה. אבל היא נכחה בכל מקום. השירה והנוכחות היו החשובים, לא בהכרח ההקשר המילולי.

    אך נוכחות היא לא רק פיזית, אלא תודעתית, תחושתית. אותה תמר, שרה כעבור שנה את הטרילוגיה "מגיע לי/ אסור לי / מה רע" שעוסק בחיים כאן, מנקודת מבטה האישית. ההתייחסות האישית בשירה היא קריטית. כן, הדג-נחש עושים את זה מעולה בכתיבה כוללנית, אבל לא כולם יודעים לעשות את זה. לכן חשוב לכתוב מנקודה אישית, ולא לרבים יש את זה, גם כשהם כותבים שירי אהבה.
    ובכלל, תחושה של כתיבה על נושא אקטואלי ללא התייחסות אישית עלולה להעלות ניחוח של אופורטוניזם.

    אני לא בטוח שהמחאה כשלעצמה היא נושא מהותי. המצוקות עצמן כן.
    "כביש 1" של עמיר לב (שמצייר רגעים מחייה של ויקי כנפו) יצא ב-2009, הרבה לפני המחאה הנוכחית ועוסק בחיי היומיום של מה שראוי למחאה. גם כשהשיר הזה יצא הוא היה דוגמא לכתיבה שאינה מצויה אצל רבים אחרים. אמנים מיעטו לכתוב כאן על רעיונות וחוויות בעלי גוון פוליטי מאז ומעולם. המחאה וגורמיה הם רק דוגמא אחת ברצף של עשרות שנים ולא אירוע חריג במיוחד.

    • תראה, ברור לי שלא כל האמנים ישירו מחאה, ולא לכולם יש מה להגיד. כמובן שאני לא מנסח כאן כתב אישום נגד כל אמן שלא שר מחאה. אבל העובדה שאין כמעט אף אמן מיינסטרים בארץ שכותב (אפילו מדי פעם) איזה שיר מחאה היא כבר תמוהה לדעתי. וכמישהו כן כותב שיר כזה הוא לרוב אמן שוליים.

      זה כבר מוזר מכדי להיות מקרי. רובם אנשים דעתניים, אז איך יתכן שלכל כך הרבה אמנים מיינסטרימיים אין מה להגיד בנושא?
      ויש כמובן את התופעה של זמרים שפעם היו בעלי אמירה ועם השנים וההצלחה, האמירה שלהם נעלמה פתאום או התעמעמה (אולי נושא טוב לפוסט המשך), למשל שלמה ארצי שהזכרתי, וזה כבר יותר מוזר.

      גם אם הייתי כותב פוסט על אמנים ששרו שירי מחאה כלשהם בעשור האחרון ולא הייתי נצמד למחאה החברתית, מרבית האמנים היו אמני שוליים מהרוק. מה שהפתיע אותי במהלך הכתיבה של הפוסט היא העובדה שיש מעט שירים אפילו באירוע שהיה סך הכל די בקונצנזוס (ולא נגע בנושאים שהם נפיצים בחברה הישראלית כמו התנחלויות וכו').

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: