יום הולדת שנה לבלוג

החודש לפני שנה, אחרי תקופה ארוכה של לבטים, נרשמתי לוורדפרס, פתחתי חשבון, והתחלתי לכתוב את הרשומות הראשונות בבלוג הזה. לאחר כמה ימים נוספים הגיע גם השם לבלוג, "בטטת רוק" (קצת על משמעותו אפשר למצוא בעמוד "על אודות"), ונרשם על שמי הדומיין batatatrock.wordpress.com. החשש הגדול שלי היה לגבי הזמן שאצטרך להקדיש באופן קבוע לכתיבה. איפה אמצא את הזמן להקדיש לכתיבה בין העבודה, הלימודים, הבית והסידורים? האם הבלוג שלי יהיה שונה מלא מעט בלוגים שהתחילו בקול תרועה רמה ודעכו תוך כמה חודשים?

שנה ו-18 פוסטים מאוחר יותר, אני יכול להסתכל אחורה בסיפוק ולשמוח שלמרות החששות המוקדמים, הצלחתי למצוא את הזמן כדי לכתוב מדי פעם. התהליך של מציאת רעיון לפוסט, דרך שלבי הכתיבה, המחיקה, העריכה וההגהה, עד לפרסום, הפכה לשגרה מבורכת בחיים שלי. השאיפה המוקדמת היתה לפרסם רשומות בתדירות של בערך פעם בחודש, ולשמחתי הצלחתי לעמוד בכך.

תוך כדי תנועה השתנו חלק מהמטרות והכיוונים שאליהם חשבתי לקחת את הבלוג. אם בתחילה חשבתי לפרסם גם עדכונים על שירים חדשים שיוצאים, מהר מאוד הבנתי שיש מספיק אתרים ממוסדים שעושים בדיוק את זה ברמה יומיומית ובצורה הרבה יותר מקיפה ממני.

לעומת זאת, המטרה העיקרית של הבלוג היתה ועודנה קיימת: כתיבה קצת יותר מעמיקה ממה שנהוג על מוזיקה ישראלית. ניסיתי להביא כאן ביקורת אלבומים שלא מסתפקת רק בחוות דעת ובתיאור אווירה כללית של האלבום אלא מנסה להביא את האמירה המלאה של האמן, כמעט על סף ניתוחי שירים. זהו תחום שכקורא אני מרגיש שהוא חסר ולוקה קצת בשטחיות, וכמעט בשום מקום אי אפשר למצוא ניתוח מעמיק של שיר או אלבום. זהו החידוש העיקרי שניסיתי להביא ככותב, ואני מקווה שהצלחתי. מעבר לזה, כמובן שישנו גם הצורך לכתוב את הגיגי בצורה פומבית ולשוחח על כך עם אוהבי מוזיקה אחרים, וגם הרצון להפיץ את המוזיקה שאני אוהב לעוד אנשים ולהרחיב את היריעה הכתובה על רוק ישראלי, מתוך תקווה שיותר אנשים יחשפו למוזיקה הזו.

אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה. ובכן, אני יכול להעיד שמאחורי כל בלוגר בארון עומדת אישה שדוחפת אותו לעשות את הצעד. זו ההזדמנות להודות בפומבי לאישתי היקרה, ענת, בעלת מניות לא מעטות בבלוג הזה. קודם כל, היא זו שטמנה אצלי את הזרעים הרבה לפני שהבלוג הזה יצא לדרך, כאילו ידעה מה אני צריך עוד לפני שידעתי בעצמי. אין לי מושג מתי הייתי עושה את הצעד בעצמי (ואם בכלל) אלמלא הדחיפה שלה. מעבר לזה, היא גם הקוראת הראשונה של כל פוסט שמתפרסם פה, ואחראית על מציאת ניסוחים לקויים וטעויות בכתיבה, בכמות גדולה יותר מכפי שהייתי רוצה להאמין שקיימת. הקוראים האדוקים בוודאי שמו לב לכך שהיא גם נזכרה בכמה פוסטים בתור השראה או טריגר לנושא מסוים. ומעל הכל היא כמובן נאלצת לשמוע את הגיגי על מוזיקה באופן קבוע, ולא אחת אני גם גורר אותה איתי להופעות (אם כי לרוב היא באה בשמחה ואף נהנית). על כל אלה אני חב לה תודה ענקית, אז תודה, ענתי. היה לי קשה מאוד להוליד את הבלוג הזה בלעדייך.

תודה לכל מי שקרא, הגיב, נרשם, שיתף וסתם נהנה. תמשיכו לקרוא ולהגיב, ואני תמיד שמח לשמוע מכם. תודה גם לכל המוזיקאים שנותנים לי מוזיקה טובה לכתוב עליה (וגם אחלה פסקול להעביר איתו את החיים, כמובן). נתראה בחגיגות השנתיים..