Skip to content

תה עושה סחרחורת. גם האלבום של דודו טסה

10 באוקטובר 2012

יש אלבומים שלא הוגן לבחון אותם רק דרך הסינגלים שיצאו לרדיו. יש אלבומים שהדרך היחידה לשפוט אותם היא דרך התייחסות לכל שירי האלבום כמקשה אחת. האלבום החדש של דודו טסה הוא כזה, והדרך היחידה לספוג פנימה את האווירה והלך הרוח של טסה היא ע"י הקשבה רצופה לאלבום מהצליל הראשון שפותח אותו ועד לאחרון. בפוסט סיכום השנה ציינתי את האלבום הזה כאחד מהשניים הטובים ביותר של השנה, ובוודאות אני יכול לומר שזהו האלבום השלם והמהודק ביותר של השנה, כזה שקו רעיוני ברור עובר בו מתחילתו עד לסופו, ומוביל את המאזין דרך השירים.

באופן קצת מוזר, דודו טסה לא תמיד היה הרוקר שהוא נהיה בשנים האחרונות. אמנם הוא תמיד היה גיטריסט, אך באלבומים הראשונים שלו, עד 2006, הגיטרה לרוב לא היתה דומיננטית כל כך ואפשר להגדיר את המוזיקה שהוא עשה ככזו שנעה בין רוק רך לפופ. נקודת המפנה היתה בשנת 2009, אז יצא האלבום "בסוף מתרגלים להכל" שסימן שינוי בולט בסגנון המוסיקלי לרוק יותר רועש. ב-2011 יצא "דודו טסה והכוויתים" שבו טסה חוזר לשירים של סבו בעיראקית ומרשה לעצמו לסלסל יותר וליצור "מוזיקה מזרחית" ממש שמעורבבת עם הרוק שהחל באלבום הקודם.

האלבום החדש, "סחרחורת" שמו (או יותר נכון "סחר ח  ו  ר  ת", כפי שכתוב על העטיפה), הוא מעיין התכה של שני האלבומים הקודמים. מצד אחד, יש כאן המשך ברור של הרוק שהתחיל ב"בסוף מתרגלים להכל" יחד עם האלמנטים הערביים מהכוויתים בכלים שמשתתפים, בעיבודים וגם בשירה של טסה שמרשה לעצמו לסלסל יותר מבעבר. מצד שני, הנושאים שהעסיקו את טסה ב"בסוף מתרגלים להכל" ממשיכים להעסיק אותו גם כאן ומדובר על פרידות ואכזבות בזוגיות בפרט ובחיים בכלל, אך ניכר שטסה ביצע כאן קפיצת מדרגה מבחינת יכולת הכתיבה שלו, כנראה גם בעזרת אנשים אחרים שעזרו לו לכתוב חלק מהשירים. כמו באלבומים הקודמים, גם הפעם ניר מימון אחראי יחד עם טסה על העיבודים וההפקה המוזיקלית, כמו גם על הבס.

האווירה הקודרת שמלווה את האלבום הזה מתחילה עוד לפני ששומעים את הצליל הראשון. כבר במבט על העטיפה מתקבלת אווירה לילית-אפלולית. זו אחת העטיפות המוצלחות ביותר שיצא לי להיתקל בהן, כזו שמתאימה יפה מאוד לרוח האלבום. בבלוג "סיפור כיסוי" נכתב בהרחבה על העטיפה הזו בפוסט מומלץ מאוד.

פסנתר מרוחק ומטריד שלא מבשר טובות הוא זה שפותח את האלבום, והוא ממשיך את אותה האווירה המדוברת. אחרי כמה שניות מגיעות המילים הראשונות ומבהירות, אם למישהו עדיין היה ספק, שמשהו מפריע לטסה:

"כל היום ניסיתי לרמוז בעיניים עצובות
אני לא מרגיש טוב"

בהמשך השיר טסה ממשיך להתחנן לקצת תשומת לב ונחמה מבת-הזוג בקטע מכמיר לב שבו שירתו המייבבת מגיעה לשיא:

"בואי אל עיניי תבואי
אורות העיר כבו
עכשיו את יכולה לחזור
בואי אל עיניי תבואי
יש עוד אור בינינו רק בקרוב יש עוד אור"

המצב רק הולך ומחמיר בשיר השני, "עם חלומות כאלה" (שגם יצא כסינגל והצליח ברדיו כמו כל הסינגלים שיצאו מהאלבום):

"עם חלומות כאלה מי בכלל רוצה לחלום?"

ואותם לילות מלאי סיוטים נהיים מוחשיים דרך השירה הבהולה של טסה בשיר הזה, כולל השימוש בקול המהדהד להעצמת הדרמה, ובסופו הבקשה הקטנה של אדם נואש:

"רק מחפש פינה לנשום"

אני חושב שהשיר הזה הוא דוגמא טובה לתחושת השלמות שמעניק האלבום המלא. כשיצא השיר הזה כסינגל לא התרשמתי ממנו באופן מיוחד. זוגיות מתפרקת בשירים היא לא נושא חדש, ואפילו שמענו את זה כבר ב"בסוף מתרגלים להכל", כך שהשיר הזה לבדו לא מעניק איזו תובנה חדשה. אך בקונטקסט של האלבום, השיר הזה הוא חוליה חשובה בהעברת האווירה הבהולה ובהמחשת המצב הנפשי-רגשי של הדובר.

ממשיכים לשיר הבא. אפשר לראות את שני השירים הראשונים ככאלו שמתארים את המצוקה של הדובר, אך לא מספקים יותר מרמזים בודדים על הסיבה למצוקה הזו. השירים הבאים מספקים למאזין את התשובות למהות המצוקה, ובראשם "יש בינינו בית" שמספר כבר מההתחלה על הבעיות:

"ויש את מה שרצית שאהיה
ויש מה שרציתי שתהיי
ויש בינינו בית
ולא נכנס מספיק אור"

ככה, בצורה הישירה הזו, נפתח השיר וזורק לנו הכל בפנים. מעניין לשים לב לצורת הכתיבה:

ויש, ויש, ויש, ולא.

הניגוד בין כל מה שיש לעומת מה שאין (אור). בנוסף, ו' החיבור שמתחילה כל שורה וממשיכה גם בשאר השיר מעצימה את תחושת המצוקה של הדובר והופכת את השיר למעיין דיבור תוך כדי סערת רגשות. המשורר אלי אליהו כתב ביחד עם טסה את השיר הזה (וגם את "עם חלומות כאלה"), ויתכן שהקרדיט לטכניקות האלה מגיע לו.

השיר הבא, "ביום שבגין מת"', מספק סיבה נוספת למצוקה, ושוב הרבה נזרק לחלל כבר בשורות הפותחות, שיטת כתיבה שטסה משתמש בה הרבה באלבום הזה:

"ביום שבגין מת
אבא אמר שהוא עוזב"

ראוי להתעכב מעט על הטכניקה הזו שמופיעה בעצם בכל אחד מארבעת השירים עד כה. הדבר בולט כשרואים שבכל שיר הרגשתי צורך לצטט את השורות הפותחות כיוון שהן שורות משמעותיות מאוד בטקסט, לפעמים הכי משמעותיות בשיר. כל שיר נפתח "בבומבה" שנזרקת על המאזין שמצפה לפתיחה קצת יותר מהוססת לשיר, כמו אדם ששואל חבר שהוא פוגש ברחוב "מה נשמע?" ובמקום התשובה המסורתית "בסדר", זוכה לשמוע את כל צרות העולם שמונחות על כתפי הצד השני. אולי צורת הכתיבה הזו לא נעשתה באופן מודע לגמרי, אך בכל אופן היא מדגישה את הבלבול וסערת הרגשות שבתוכם נכתבו השירים.

בחזרה ל"בגין". הקול של טסה עושה פלאים בשיר הזה, כשבשורות הראשונות הוא נשמע ממש כמו ילד מבולבל שמחפש את אבא. בהמשך גוון הקול שלו משתנה וצובר כעס רב, עד לנקודת השיא של השיר:

"יש מוות בחיים, אנשים באים והולכים"

אבל אלה לא המילים הספציפיות בשורה הזו שאולי לא נשמעות עמוקות במיוחד, אלא הדרך שבה טסה שר אותן. התעכבות של כמעט דקה שלמה על ששת המילים האלו, כולל חזרות, סלסולים ומשיכות של מילים שמרגישים שיוצאות מדם ליבו. זו לא רק השורה הזו לבדה אלא הדרך שבה השיר הזה מוביל אותנו. החל מכלי הנשיפה בפתיחה, הבס שמצטרף בהמשך, הקצב שמתגבר לאט לאט, ועד ההתפוצצות בשורת המחץ ("יש מוות בחיים..") שאחריה אפשר רק להירגע קצת עם המוזיקה שדועכת לאיטה. שיר מושלם, הטוב ביותר באלבום לדעתי.

אגב, בראיון ליואב קוטנר ברדיו, טסה סיפר שאבא שלו לא באמת עזב את הבית. אולי יש פה סיפור של מישהו אחר או חיבור של סיפורים שונים, אולי קצת דמיון חופשי. כך או כך, אני לא חושב שזה מוריד משהו מהאוטנטיות של השיר.

אם עד כה שמענו מה כואב לטסה, השיר הבא, "כמעט", חוזר לתאר את הבלבול:

"כמעט דפקתי על דלתך
פתאום נבהלתי אני כבר לא ילד
אולי אשיר מול חלונך
בואי נתחתן
נגמור עם זה וזהו"

לא שגישת "נגמור עם זה וזהו" מתאימה לחתונה, ובכל זאת, אם היה ספק, הבית הבא ממחיש בדיוק את חוסר ההחלטיות שלו בקשר הזוגי:

"אם את חושבת להמשיך
עוד לא סיימתי
בכלל לא בטוח"

עמיר לב כתב עם טסה את השיר הזה, ונוכחותו מורגשת בעיקר בשורה האדירה: "זאת לא גבריות, זאת סתם גסות רוח", שורה שאני מוכן לשים כסף שעמיר לב כתב (בלחן קצת שונה אני גם יכול לדמיין אותו שר אותה).

ממשיכים ל"סחרחורת" שכתב אלכסנדר פן, שיר הנושא של האלבום שממשיך את תיאור הבלבול. שיר שמתאר יפה את האווירה של האלבום, במעיין שיטוט לילי, בודד, תוך התבוננות במעמקי הנפש. מדובר בשיר של יותר מ-6 דקות, שכאילו נכתב ע"י פן במיוחד לאלבום הזה.

בשלושת השירים האחרונים של האלבום, הדובר מציג פתרונות כלשהם להתמודדות עם המצב, אך אפשר להגיד מראש שכראוי לאדם במצוקה, אין כאן הצעה טובה באמת לפתרון המצב. מתחילים עם "נגן לי", בו שוב עמיר לב שותף בכתיבה. יש כאן קריאה לאיזשהו יודע כל, אולי חבר, אולי משיח שבדרך פלא יצליח למשוך את הדובר חזרה אל מעל פני המים:

"אם כבר אז אתה
אני עייף
אפשר הרבה תדע
אני עייף"

מעניינת הקריאה: "תן לי, נגן לי, עוד שיר" שמתכתבת קצת עם "דוד ושאול" של אהוד בנאי, שם זה שאול שקורא לדוד לבוא לנגן לו כי: "נפשי אגם שחור", כך שהשיר הזה הוא כאילו מנקודת מבטו של שאול (בשיר של אהוד בנאי הסיפור נגמר בריב גדול בין שני החברים, אצל דודו טסה אין רמז למשהו כזה). מעניין אם ההתכתבות הזו נעשתה באופן מודע.

גם השיר הזה נפתח בזעקה גדולה של טסה (אותה טכניקה שהוזכרה קודם), כששוב השירה שלו מצליחה להעביר כל כך הרבה הבעה כך שנהיה קל להתחבר לשיר גם מבלי להיות במצב רגשי דומה.

בשיר הבא, "צריך", גלעד כהנא מצטרף לכתיבה כדי ליצור שיר אפוקליפטי ברוחו. כאן הדובר אומר שצריך להיצמד לקירות, להסתגר בחדרים ולהערך למלחמה עד יעבור זעם. ברור שאין בזה פתרון אמיתי אך גם זו דרך להתמודדות חלקית עם המצב. גם כאן יש קריאה למישהו גדול (אלוהים?) שיעזור: "אנא ממך". מעניין שהשיר הזה מעובד בצורה שמחה ואני מוצא בו קצת תחושה של מסיבה גדולה למרות המילים המנוגדות.

שיר הסיום, "ערב שבת", הוא השיר הרגוע היחיד באלבום. טסה בשירה, גיטרה אקוסטית ומלודיקה בלבד, בשיר שאורכו 1:47 בלבד, מספק פתרון אפשרי נוסף:

"תמיד נחמד להתאהב בערב שבת"

למרות זאת, אני עדיין לא בטוח שמדובר בשיר לגמרי רגוע ואופטימי, ואני מזהה בו איזושהי שבריריות. אולי בעקבות ההשפעה של שמונת השירים שקדמו לו, כך שתחושת הבהלה של האלבום עדיין מרחפת כעננה מעל השיר הזה.

אז מה היה לנו?

לא מרגיש טוב, עם חלומות כאלה, מי בכלל רוצה לחלום, תנעלי טוב את הדלת, לא נכנס מספיק אור, אבא אמר שהוא עוזב, יש מוות בחיים, לנבור בזבל השמחות, אני עייף, אין לי אוויר, מלחמה, מבול, להיצמד לקירות, מה יהיה עלינו, מה יהיה עלי?

אחרית דבר:

היום, בפרספקטיבה של ארבעה חודשים לאחר צאת האלבום, אפשר להגיד באופן ברור שהאלבום הזה הוא אחד המקרים הנדירים של קונצנזוס מקיר לקיר. הרדיו משמיע בהתלהבות, ההופעות מלאות, המבקרים משבחים, וחובבי המוזיקה מכל הסגנונות אוהבים.

האלבום הזה, יחד עם "בסוף מתרגלים להכל" ו"הכוויתים", יוצר שלישית אלבומים שמציגים את דודו טסה של השנים האחרונות: רוקר שיוצר מוזיקה בועטת, חכמה, שמשלבת השפעות מוסיקליות שונות. הרבה קרדיט מגיע גם לניר מימון שעיבד והפיק יחד עם טסה את שלושת האלבומים. נשאר רק לקוות שטסה ימשיך לעשות מוזיקה כזו. כך או כך, דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: דודו טסה הוציא את המאסטרפיס שלו.

From → אלבומים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: