Skip to content

אלבום השנה תשע"ב

1 בספטמבר 2012

ראש השנה מתקרב, ואיתו סיכומי השנה במוזיקה הישראלית. כן, גם אני אוהב את סיכומי השנה למיניהם (למרות שאינם מביאים איתם איזשהו ערך רציני) ולו רק בגלל הערך הסימלי שלהם. בבואי לכתוב את פוסט סיכום השנה שיתפרסם לקראת ראש השנה, עברתי בראשי על האלבומים הטובים שיצאו בשנה האחרונה כדי לבחור מתוכם את אלבום השנה שלי. ההתלבטות לא היתה ארוכה במיוחד, אך הרגשתי שלא בנוח להכתיר את אלבום השנה שלי מבלי שהקדשתי לו רשומה נפרדת. אז הנה הוא, אלבום השנה שלי:

הריון ארוך עבר האלבום הזה, לאחר שכבר באמצע 2009 נחשפו מרבית השירים מתוכו בבלוג של שמוליק כץ, שטרח וצילם בוידאו את השירים החדשים בהופעה, במה שהיה נראה כמו שירים מוכנים שיוקלטו תוך חודשים ספורים. עברו שנתיים שלמות של ציפייה עד ששוחרר הסינגל הראשון מתוך האלבום ועוד כמה חודשים עד שזכינו לאחוז ביד את הדיסק השלם. וכך, כחמש שנים אחרי האלבום הקודם, "חדשות מהמגירה" המופתי, יצא סוף סוף האלבום השלישי של אסף ארליך, "שקט עכשיו".

אז מה יש בו? בגדול, More of the same. אם אהבתם את "חדשות מהמגירה" תאהבו כנראה גם את זה. אותה הפקה מוזיקלית של עידו אגמון, שהוא גם הגיטריסט, ואותם הנגנים: אורן לאור-בס ואורן רביב-תופים. אותה מוזיקה המורכבת מהשילוש הקדוש גיטרות-בס-תופים עם תוספות קטנות פה ושם, על הגיטרות המנסרות והסולואים הממכרים, על הבס שמהווה חלק חשוב מאוד בלא מעט שירים, ועל התופים שנותנים את הקצב הרצוי בכדי ליצור רוק אמיתי ובועט. כל אלו נותנים את המעטפת הראויה לשירה החודרת של ארליך, והופכים הכל לרוק פשוט, ישיר וטוב, בלי יותר מדי קישוטים או תוספות שיסיטו את תשומת הלב מהעיקר.

מה שכן השתנה ביחס לאלבום הקודם הוא אופי השירים עצמם. מצד אחד, שירים שעוסקים פחות במה שבחוץ ויותר ב"פנימי" של ארליך, ולכן פחות מחאתי מבעבר. יש כאן מינון גבוה יחסית לעבר של שירים שפונים לבת-הזוג כחלק מההתבגרות ומהשנים שעברו מאז "חדשות". מצד שני, אותה ההתבגרות מתבטאת גם בריכוך מסוים של השירים – גיטרות קצות פחות רועשות, תופים פחות קצביים ובסך הכל קצת יותר שירים איטיים או שקטים, כפי שאולי מרמז שם האלבום (למרות שהשקט והרוגע אצל ארליך הם תמיד יחסיים. לא חסרים "שפיצים" גם בשירים השקטים).

אפשר לראות את האלבום כמעיין דיאלוג פנימי של הדובר עם עצמו לגבי מערכת היחסים בה הוא נמצא. ברור שהוא נמצא באחת כזו, אך מצד שני הוא מצוי בקונפליקט מתמיד האם להישאר בה או לברוח. בניגוד, נאמר, לנעם רותם, שבאלבומו האחרון, "ברזל ואבנים", ראה את האישה והבית כנחמה בסוף היום אל מול הבלבול שהוא מוצא בחוץ, אצל ארליך הנחמה היא בבריחה עצמה, ואולי בעצם בת הזוג היא זו שגורמת לבלבול. בת הזוג, לעומת זאת, מוצגת באלבום ככזו שרק מחכה לו שיתפקח,"יעלה כבר" ויחזור לחיקה. מעין בת-זוג תומכת תמיד, עם סבלנות בלתי נידלת.

הדיאלוג מתחיל כבר בשיר הפותח, "על בודדת", מעין תיאור של שיטוט חסר מטרה בעיר, תוך כדי זכרונות ממשפטים שאולי מסבירים מדוע בת-הזוג לא מוכנה לעזוב אותו:

"את אומרת להחזיק בשתי ידיים את מי שכבר הלך
ולשחרר / לשחרר / לשחרר / רק כשהוא חוזר"

היא מאמינה שהיא יכולה להחזיק אותו קרוב "ולביית" אותו, ורק אז תוכל לשחרר אותו כאשר היא תדע שהוא יחזור אליה. הפזמון מסביר למה היא בכלל מתאמצת:

"לעזוב זה לא טוב / לא טוב לך
לעזוב זה לא טוב / לא טוב לך
כמו לקפוץ מהבניין הכי נמוך בעיר
כמו לאבד בנשימה אחת כל כך הרבה אוויר"

הזוג הנ"ל כל כך קשור אחד לשני שפרידה היא לא נתק אמיתי אלא רק פרידה זמנית, כמו קפיצה מבניין נמוך שלא הורגת אלא רק מכאיבה, אז למה לה להכאיב לעצמה בפרידה?

מבחינת המוזיקה, יש כאן בס "הולך" נהדר שמפלרטט עם התופים, האנחה/זעקה הארליכית המוכרת לקראת סוף השיר (נסו לצעוק את זה באוטו ברגעים של ייאוש. הנאה מובטחת.) וסיום בכמעט דקה שלמה של נגינה. תענוג.

את השיר השני באלבום אני פחות אוהב, אבל בכל זאת שיר הנושא של האלבום ולכן אי אפשר שלא להזכיר אותו. "שקט עכשיו" עובר במעבר חד (מאוד, תוך כדי צלצול מהדהד) לשקט היחסי שמאפיין את האלבום הזה. אולי השיר הכי רומנטי באלבום, אם אני מבין אותו נכון.

"לא מאמינה" ממשיך את הבלבול הזוגי ובולטת בו השורה הדו-משמעית, אולי במתכוון:

"אם תעברי מפה / אם תעשי לי טוב"

"תעלה כבר" מציג לראשונה את נקודת המבט של האישה שמתחננת אליו שיבין כבר ויעלה אליה (לי היא נשמעת חכמה. אולי כדאי להקשיב לה.). גם כאן, סולו גיטרות מרשים וארוך (ומילה טובה לעידו אגמון שהסולואים שלו יושבים בדרך כלל בצורה מדויקת על השירים של ארליך).

"פנים" הוא עוד שיר שקט, הפעם אפילו עם פסנתר רך, אך הבס הפועם שבו מדגיש את אי-השקט שמתחבא בו. כאן דווקא נראה שהוא רוצה את מערכת היחסים ואפילו מוכן להשיל את קליפות ההגנה שלו:

"אם טיפה אז קודם אני / תמיד הכל בעקבותייך
אם קליפה אז קודם שלי / האם את יכולה לגעת בי
האם את יכולה לדעת"

אך מיד אחריו מגיעה ההתרחקות, עם "לא בא הביתה", שמונה את הדברים הרעים בזוגיות, אך שתי שורות המפתח הם דווקא אלו:

"הוא לא זוכר שכבר היה פה פעם רע יותר"

"אולי אנחנו מה שכל אחד רוצה להיות"

שמלמדות שהדובר מודע לעצמו. הוא לא באמת לא מוכן לחזור הביתה. הוא קצת כועס אולי, אבל כשהוא יירגע הוא ייזכר שלבד היה רע יותר, ושאולי בעצם הזוגיות הזו, על המריבות שבה, נורמלית. קצת מזכיר לי את "מונו" של שלומי סרנגה שגם לכאורה הילל את הלבד, אך בין השורות היה מודע טוב מאוד ליתרונות של זוגיות. אולי יש פה גם נסיון לשכנוע עצמי.

בסך הכל מדובר בארבע וחצי דקות של קצב מהיר ומדבק כולל (עוד) סולו גיטרה ממכר, ארליך עצמו יורה את המילים ויוצר שיר נסיעה אולטימטיבי. הוכחה ששיר לא תמיד צריך להיות מסובך מדי בשביל להיות טוב.

יש גם כמה שירים שלא עוסקים בזוגיות, לפחות עד כמה שאני הצלחתי לפרש אותם.

"סוס משוגע", שהיה הסינגל הראשון שבישר את האלבום, מתהדר בחטיבת כלי מיתר שמצטרפים לשיר לקראת האמצע והופכים יותר ויותר דומיננטיים עד לקטע הנגינה הארוך בסוף השיר. בהחלט מפתיע בנוף האלבום הזה. אגב, גרסאת הסינגל היתה קצרה יותר ולא כללה את הדקה האחרונה של השיר (לא שזה עזר לשיר להיות מושמע ברדיו..).

"שפה שבורה" הוא השיר הטוב ביותר באלבום לדעתי. אני מפרש אותו כשיר ביקורתי על החברה, אך קצת קשה לפענח אותו, כפי שקורה לא מעט אצל ארליך עם הכתיבה האניגמטית. הצלילים שיוצאים מהגיטרה בסולו לקראת סוף השיר מרגישים לי כאילו הפריטה מרעידה איזשהו מיתר עמוק עמוק בנשמה, שרק הוא יכול לייצר את הצליל הזה. אחד הסולואים החזקים ביותר. ארליך עצמו נותן את הצעקה המפורסמת בסוף, אך הפעם זה נשמע יותר כמו זעקה של חיה פצועה, מיואשת (הסיבות לייאוש לא לגמרי ברורות כאמור, כך שכל אחד יוכל לקחת אותו לייאוש הקרוב ללבו).

השיר שסוגר את האלבום, "מתרחקת"  הוא השיר הנפיץ ביותר באלבום כנראה. עדיין לא הצלחתי לפענח למי ארליך פונה כאן, אם לאימו, לזוגתו או לשילוב של שתיהן, אך בכל מקרה מדובר בשיר הקשה ביותר באלבום וכנראה שנכתב בצורה שקשה לפיענוח בצורה מכוונת, ולכן אשאיר אותו כך. בפועל יש גם את הקאוור ל"רעש לבן" של סחרוף שבוצע במקור באיזשהו ערב מחווה, אך להרגשתי הוא פחות קשור לאלבום ונכנס יותר כבונוס, ולכן "מתרחקת" הוא השיר האחרון מבחינתי.

סיכום:

בשורה התחתונה, האלבום הזה, כמו הקודם, הוא חגיגה אמיתית של גיטרות. אין שינוי גדול מהבחינה המוזיקלית ביחס ל"חדשות מהמגירה", אך המוזיקה תפורה כל כך טוב ב-"חדשות", כך שאין שום רע בלקבל עוד אלבום מאותו החומר. מגיעה גם מילה טובה לעידו אגמון, הגיטריסט והמפיק של האלבום, ששוב תפר כאן ריפים וסולואים של גיטרות שיושבים מצוין על השירים של ארליך. מעיין יכולת נדירה להתאים את הסולו הנכון לשיר בצורה מדויקת, ותעיד על כך העובדה שאני יודע לדקלם כמעט במדויק את תפקידי הגיטרה באלבום. הכתיבה של ארליך עצמו מכונסת הרבה יותר פנימה ועוסקת בנושאים זוגיים אישיים, כחלק מהשינויים שמן הסתם עבר בחיים.

אחרית דבר:

האלבום יצא בתחילת השנה העברית, ולווה ב-3-4 הופעות. למזלי יצא להיות באחת מההופעות האלו, למרות שיצאתי מאוכזב משהו מההופעה, אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד. מאז אסף ארליך נעלם. כבר חצי שנה לפחות שלא היו הופעות ולא ידוע לי על הופעה מתוכננת. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש לגרור אותו לאוזן בר הקרוב..

אם היתה תקווה שהאלבום הזה ישבור איזושהי תקרת זכוכית ויגיע לקהל רחב יותר, זה ,ככל הנראה, לא קרה מכל מיני סיבות. אסף ארליך ממשיך להיות הזמר הכי טוב שכמעט אף אחד לא מכיר. אולי באלבום הבא.

From → אלבומים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: